סיפור אישי – רוחצים בעין אל-ח'ניה בכל גיל ובכל מזג אוויר:

מפי ערן גל-אור

הקשר האישי שלי למעיין עין אל-ח'ניה התחיל בגיל צעיר במיוחד. כשהייתי ילד בן שלוש בערך התגוררנו בשכונת גילה, לא רחוק מביתם של סבי וסבתי מצד אמא. יום אחד, בזמן שסבא וסבתא טיילו בחו"ל, גילו אמי ושתי אחיותיה הצעירות שהדירה שלהם נפרצה. השודדים גנבו מכל הבא ליד, ו"הפכו" את הבית לגמרי. במשך שעות ארוכות ניסו שלוש האחיות לסדר את הבית המבולגן, אך המלאכה הייתה רבה. כדי להתגבר על הכעס והתסכול, הן החליטו לקחת הפסקה ולהתרענן במעיין הסמוך עין אל-ח'ניה.

בתור הנכד הבכור והיחיד באותה תקופה, זכיתי גם אני להצטרף לבילוי הספונטני. עשינו פיקניק, פגשנו רועי צאן ערבים שהגיעו למעיין עם עדר עיזים, ונהנינו מכל רגע. מכיוון שכבר אז הייתי חובב מים, הכניסו אותי דודתיי ה"משוגעות" תחת המים הקרים שזורמים באפסיס, ואני צהלתי משמחה. מאז זרמו מים רבים במעיין, ואני ביקרתי בו עם חברים ובני משפחה לעיתים קרובות. הביקור המיוחד ביותר התרחש כמעט 30 שנים מאוחר יותר. ביום שלג קפוא נכנסנו כל המשפחה אל הג'יפ, ונסענו לטייל בשטח. במהלך הטיול הגענו לעין אל-ח'ניה, שם התגלה לעינינו מחזה מרהיב. הבריכה הגדולה הייתה מלאה עד שפתה, וסביבה מרבדי שלג צחורים. כמובן שלא יכולתי להתאפק, פשטתי את בגדיי וקפצתי למים הקפואים. למרבה הפתעתי, הטמפרטורה של המים הייתה נעימה יותר מזו ששררה בחוץ, ורק כאשר יצאתי מהמים הרגשתי את הקור המקפיא שחדר לעצמות. למרות זאת, הייתה זו חוויה נפלאה ובלתי נשכחת.