משכנות שאננים וימין משה... וכל הכבוד לשר! אל משכנות שאננים וימין משה, שכונותיו של משה מונטיפיורי

חזרה
סיורו של ערן גל-אור | טל' נייד: 050-4000026. ערן מוליך אותנו בסמטאות ציוריות ובין מבנים היסטוריים, וחושף בפנינו פינות נסתרות וסיפורים לא מוכרים, בשתי שכונות מיוחדות במינן.

משכנות שאננים וימין משה - משה מונטיפיורי היה אחד מאנשי הציבור החשובים בעולם היהודי במאה ה-19. הוא עסק בפעילות ציבורית למען יהודים בכל רחבי העולם, סייע לקהילות נרדפות, וניהל את ועד יהודי אנגליה. אך פרויקט הדגל שלו היה היוזמה לבניית שכונת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. מונטיפיורי חלם לראות את ירושלים מתפתחת וצומחת, ושאף לאפשר ליהודי העיר חיים טובים ונוחים יותר. בסיור זה נפסע בעקבות היהודים שהלכו אחר חזונו של מונטיפיורי, ועברו לגור מחוץ לחומות. נסתובב בשכונת משכנות שאננים, ונכיר אותה מכל עבריה. לאחר מכן נמשיך אל שכנתה הגדולה ממנה, שכונת ימין משה, הנקראת בשמו של הנדבן היהודי. נעבור בסמטאות ציוריות ובין בתים יפהפיים, ונהנה מנופי ירושלים העתיקה והחדשה. לאורך הסיור נתוודע לאופיין המיוחד של השכונות, נגלה פינות חמד נסתרות וקסומות, ונשמע סיפורים מרגשים שהתרחשו בהן לאורך השנים. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
משכנות שאננים וימין משה... וכל הכבוד לשר! אל משכנות שאננים וימין משה, שכונותיו של משה מונטיפיורי
arrow נקודת מוצא: חניון שער ציון.   arrow נקודת סיום: חניון ימין משה, ברחוב היינריך היינה.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות, למשפחות ולזוגות.   arrow אורך הסיור: כ-1.7 קילומטר.   arrow משך הסיור: 3-2 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: מתאים בכל שעות היום ובכל ימות השבוע.   arrow עומס: אזור טחנת הרוח במשכנות שאננים עמוס קבוצות של תלמידים ברוב ימות השבוע.   arrow אופי ההליכה: הסיור עובר בעיקר ברחובות צרים שמתאימים להולכי רגל בלבד, ורק חלק קצר ממנו עובר ברחוב ראשי. המסלול כולל ירידות ועליות רבות, בשבילים ובמדרגות.   arrow ציוד מיוחד: לבוש צנוע, למי שמתכנן להיכנס לבית הכנסת בימין משה.   arrow סיור לילי: יש, בילוי רומנטי בסמטאות ימין משה.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
משכנות שאננים וימין משה... וכל הכבוד לשר! אל משכנות שאננים וימין משה, שכונותיו של משה מונטיפיורי

אתרים שמחייבים תיאום מראש > טחנת הרוח ובית הכנסת הספרדי. פרטים במידע השימושי.

איפה חונים > נוסעים ברחוב מעלה השלום, מגיעים לחניון שער ציון, ומחפשים חנייה עירונית במקום |1|. במידה ואין חנייה פנויה, ניתן לחזור לרחוב מעלה השלום, לפנות בו ימינה, ומיד שוב ימינה למגרש חנייה נוסף שניתן לחנות בו. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה ברחוב היינריך היינה, מעל שכונת ימין משה.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים בקווים 1 או 3 שמגיעים לכותל המערבי, ומשם הולכים ברגל אל נקודת המוצא בהר ציון. ניתן גם לנסוע בקו 38 שיוצא ממרכז העיר, ומגיע לחניון שער ציון.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה וההתחלה: חניון שער ציון, ירושלים. לנקודת הסיום: רחוב היינריך היינה, ירושלים.



יוצאים אל השכונה הראשונה שמחוץ לחומות
את סיורנו אל שכונותיו של משה מונטיפיורי, אנו מתחילים דווקא מחוץ להן, בחניון שער ציון |1|. ממקום החנייה נעלה במדרגות אל הרחבה שבפתח שער ציון, אך לא ניכנס דרכו. לפני פתח השער נפנה שמאלה, ונלך בכביש צר שעובר בין חומת העיר העתיקה שמימין, לבין חומת בית קברות ארמני שמשמאל. אחרי 4-3 דקות של הליכה נרד בגרם מדרגות, ונגיע לרחבה גדולה שנמצאת למרגלות הפינה הדרום-מערבית של חומת העיר העתיקה |2|. נחצה את הרחבה אל הקצה המרוחק שלה, ובתוך רגע נמצא את עצמנו על סף מדרון תלול. ערוצו של גיא בן-הינום מעמיק לרגלינו, ואנו נעמוד בראש המדרון, ונהנה מתצפית יפה ומעניינת. בתוך ערוץ הנחל משתרעת בריכת הסולטאן, שמשמשת כיום בתור גן מופעים, ולכן נוכל לראות בה טריבונות של כיסאות. משמאל לבריכה מתפתל כביש בשם דרך חברון, אליו נרד עוד מעט.



מעבר לדרך חברון, על גדתו השנייה של הנחל, ישנה שכונה גדולה, שגגות הרעפים האדומים שלה בולטים במיוחד. זוהי שכונת ימין משה, הקרויה על שמו של משה מונטיפיורי, אליה נגיע בהמשך הסיור. בפינה הימנית העליונה של השכונה, ניצב מבנה מלבני ומרשים. זהו מלון המלך דוד המפואר. בפינה השמאלית העליונה של ימין משה, נזהה את טחנת הרוח המפורסמת, אחד מסמליה של ירושלים. כנפיה הלבנות של הטחנה מסתובבות ברוח, ומשוות לסביבה מראה של כפר. למרגלות הטחנה נוכל לראות שני מבנים מוארכים, שגגותיהם בנויים בצורה המזכירה את חומת השיניות של העיר העתיקה. אלו הם הבתים הראשונים של שכונת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה.

ננסה לשוות בדמיוננו כיצד נראה היה הנוף מכאן באמצע המאה ה-19. גיא בן-הינום היה עמוק כפי שהוא היום, בימות החורף זרמו בו מים, ובימות הקיץ היו מתמלאות גדותיו קוצים יבשים.


משקיפים על ימין משה, משכנות שאננים וטחנת הרוח.

מעבר לערוץ התרוממו גבעות טרשים חשופות, עליהן היו פזורים מטעי זיתים, וביניהן עברה דרך העפר שהוליכה לירושלים וממנה. שכונת משכנות שאננים, נבנתה על המורדות המרוחקים של גיא בן-הינום. בתי השכונה המוארכים וטחנת הרוח היו בודדים בשטח, חשופים לשוד, לביזה, ולחיות הטרף שהיו משוטטות בין הגבעות. משום כך, ראשוני היהודים שיצאו מן החומות, היו זקוקים לאומץ ולתעוזה כדי להסכים להתגורר בשכונה זו. ממש באותן שנים, החלו גם התושבים המוסלמים והנוצרים לצאת מתוך חומות העיר העתיקה. המוסלמים בנו בתים מצפון לחומה, באזור שער שכם, ואילו מעצמות אירופה הנוצריות הקימו מתחמים מרשימים מצפון-מערב לעיר, באזור שער יפו והשער החדש. האזורים אליהם יצאו המוסלמים והנוצרים, היו גבוהים ונוחים יותר, ומתאימים להתיישבות ולבנייה, בעוד היהודים מצאו את עצמם באזור תלול, מרוחק ומאתגר.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


איור מהמאה ה־ 19, בו נראית משכנות שאננים, כשהיא מוקפת חומה ומטעי זיתים.

מקצה הרחבה יוצא שביל סלול וצר, שיורד אל גיא בן-הינום. נרד בשביל שמתפתל ימינה ושמאלה, בין עצי אורן וזית, ואחרי 4-3 דקות נגיע לצומת שבקצהו |3|. הירידה הארוכה תעזור לנו להבין, כמה עמוק ערוץ הנחל באזור זה, וכמה קשה ומאתגרת הייתה הדרך מהרובע היהודי אל שכונת משכנות שאננים. נחצה מעבר חצייה ראשון, נפנה ימינה ונחצה את דרך חברון לצידה השני. אחרי הרמזור נפנה שמאלה, ונלך על מדרכה צרה במקביל לכביש. בתוך דקה נראה מימין מתקן מים עתיק ומפואר, שמכונה בערבית "סביל" (רהט). הסביל נועד לדאוג לרווחתם של הבאים לירושלים מדרום. אלה היו יכולים לעצור בצד הדרך, לשתות לרוויה, ולהשקות את בהמותיהם. נמשיך לצד הדרך, ונוכל לראות לפנינו את בתי משכנות שאננים. בתוך דקה מתעקל הכביש בחדות שמאלה, ואילו אנו נעלה ישר בסדרת מדרגות |4|. במזלג דרכים נפנה שמאלה ומיד ימינה אל גרם מדרגות נוסף. במהרה נמצא את עצמנו בשער הכניסה המקורי של משכנות שאננים |5|, שער אבן גדול עם דלתות עץ. ניכנס בשער, ונביט על המבנה המוארך שלפנינו. זהו אחד המבנים המקוריים של שכונת משכנות שאננים, ואחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות ירושלים העתיקה.

עד אמצע המאה ה-19 שכנה העיר ירושלים בתוך חומות העיר העתיקה בלבד. בין החומות הצטופפו תושבים מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים, לצד פקידי ממשל עות'מאניים, וצליינים ממעצמות אירופה השונות. הצפיפות בעיר הקטנה הלכה וגברה, הרחובות היו צרים ומלוכלכים, ומחלות התפשטו בה מהר. אף על פי כן, הביקוש לדירות המשיך להיות גבוה, ושכר הדירה טיפס לסכומים גבוהים במיוחד. בשנת 1855 הגיע לבקר בעיר הצפופה והחרבה, אחד מהיהודים המכובדים בעולם וגיבור הסיור שלנו, משה מונטיפיורי. מונטיפיורי היה איש עסקים מצליח ונדבן מהשורה הראשונה. מלכת בריטניה אף העניקה לו את תואר האבירות "סר", תואר שהפך אותו להיות "השר משה מונטיפיורי". בכיסו החזיק מונטיפיורי תרומה על סך 50,000 דולר, ירושת נדבן אחר, יהודי-אמריקני בשם יהודה טורא, שביקש להשקיע אותם בפיתוח ירושלים. מונטיפיורי הכיר את בעיות הצפיפות והתברואה של ירושלים מביקוריו הקודמים בה, אך הביקור הזה הותיר עליו רושם קשה במיוחד. בתוך ימים ספורים רכש משה מונטיפיורי בכסף רב, חלקת אדמה מחוץ לחומות ירושלים, מעברו השני של גיא בן-הינום, וקרא למקום "כרם משה ויהודית", על שמו ועל שם רעייתו. הוא שאף להקים במקום בית חולים, ולצידו שכונה חדשה, שתעזור לפתור את מצוקת הדיור של יהודי ירושלים. כאשר הבין מונטיפיורי שאין טעם בבית חולים במקום כל-כך מרוחק מן העיר, הוא החליט להתמקד בבניית השכונה ובהצלחתה. ראשית, הורה מונטיפיורי לבנות טחנת רוח לטחינת קמח, שתהווה מקור פרנסה לתושבי השכונה. לאחר מכן נבנו שני מבני רכבת מוארכים, ומבנה קטן נוסף ששימש את השומר. אך תושבי ירושלים לא ששו לצאת ולהתגורר בשכונה החדשה. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת מאוד, שכן האזור היה מלא כנופיות שאיימו לשדוד את העוברים והשבים. יתר על כן, עצם הרעיון של יציאה מן החומות המוגנות, אל השטח הפתוח והפרוץ, לא היה נראה לתושביה המסוגרים והמקובעים של ירושלים. רבים מהם העדיפו להישאר לחיות בתנאי צפיפות ועוני, מאשר להסתכן ולחיות מחוץ לעיר. אך מונטיפיורי לא ויתר. הוא הבין שכדי לשכנע את תושבי ירושלים לצאת מן החומות, צריך להעניק להם תחושת ביטחון. לשם כך הוקפו המבנים בחומה גבוהה, אליה נכנסנו זה עתה, וחלקם העליון נבנה בצורה המזכירה את חומת השיניות של העיר העתיקה. על החלונות הותקנו סורגים, והדלתות חוזקו בפסי ברזל. גם שם השכונה הוחלף, והיא נקראה "משכנות שאננים", שם שנלקח מפסוק בספר ישעיהו: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו ל"ב, יח). בכך רצה מונטיפיורי להעביר מסר לתושבי ירושלים: במקום הזה שורים שלום וביטחון. זהו מקום שאפשר לחיות בו בשאננות ולא בדאגה. כדי לפתות את תושבי הרובע היהודי, שילם מונטיפיורי שכר למי שהסכים לצאת ולהתגורר בשכונה החדשה. בתוך חמש שנים, בשנת 1860, הושלמה בניית השכונה, והחלו להתגורר בה כמה עשרות משפחות יהודיות. על כך מעידה הכתובת החרותה באבן, שנמצאת במרכז המבנה שמולנו: "משכנות שאננים נתיסדו מאת תרומת הכסף אשר הניח אחריו הגביר יהודה טורא נ"ע (נשמתו עדן) מק"ק (מקהילת קודש) ניו אורליאנס יע"א (יגן עליה אלוהים) במדינות אמריקא על פי השר משה מונטיפיורי בשנת כתר...". כתר היא שנת 1860 (תר"כ), השנה בה נחנכה השכונה באופן רשמי, ונרשמה בדפי ההיסטוריה כשכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה.


עומדים למרגלות המבנה המקורי הראשון של משכנות שאננים |5|.

שני המבנים המקוריים של השכונה, עומדים במקומם עד היום. התחתון והארוך מביניהם נמצא לפנינו, ומשמש בית הארחה לאמנים, יוצרים ואנשי רוח, ולכן הוא סגור מאחורי גדר נוספת. אנו נקיף את הגדר, וניכנס אל בית ההארחה מהכניסה הראשית שלו. המבנה המקורי השני נמצא מעט מעליו, ומעל שניהם נמצאת טחנת הרוח המפורסמת. כעת נפנה ימינה ונעלה במדרגות וברחוב משופע, בין גדר האבן המקורית שמימין לגדר בית ההארחה שמשמאל. בזמן העלייה נחלוף על פני אנדרטה צנועה שנמצאת מימין. האנדרטה הוקמה לזכרו של אברהם מיכאל קירשנבאום, בן ימין משה, שנהרג במלחמת העצמאות בזמן שהגן על השכונה. את סיפורו של אברהם נספר בחלקו האחרון של הסיור, בשכונת ימין משה. נמשיך לעלות, ונביט שמאלה, אל המבנה הארוך שמעבר לגדר. כדאי לשים לב לאותיות שמעל הדלתות, המסודרות בסדר ה-א"ב, ומסמנות את מספר הדירה של כל משפחה שהתגוררה כאן. ביחס לצפיפות ששררה בעיר העתיקה, היו בתי משכנות שאננים מרווחים ונוחים. כל משפחה קיבלה שני חדרים, מטבח צמוד, ואפילו חדרון שירותים פרטי שהיה מחוץ לדירה. אמנם לא היה כאן חשמל או מים זורמים, אך מנורות הנפט האירו את הדירות הקטנות, ואת המים שאבו משני בורות מים שנמצאים בחצר שלפנינו. בשתי הדירות הראשונות שבכל צד פעלו בתי הכנסת של השכונה. בית הכנסת הספרדי היה בצד הדרומי של המבנה, ואילו בית הכנסת האשכנזי שכן בדירות א-ב, שנמצאות ממש מולנו. במהרה נגיע לקצה הגדר, שם נפנה שמאלה אל רחוב ימין משה, ונמשיך לעלות במדרגות תלולות יותר.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

בין בית הארחה לטחנת רוח עתיקה
המאמץ הכרוך בהליכה בין הבתים, ממחיש לנו עד כמה צלע ההר עליו נבנתה השכונה, היה מאתגר ולא נוח, והיקשה על המגורים בה. נחלוף מתחת לבית הכנסת הספרדי של ימין משה |6|, אליו נשוב בהמשך, ובתוך כ-2 דקות נגיע למפלס ישר |7|. משמאל ישנו מגרש חנייה, ואנו נפנה אליו ונחצה אותו בצידו השמאלי. במהרה נראה משמאל מדרגות שיורדות אל בית ההארחה. נרד בהן וניכנס אל בית ההארחה "משכנות שאננים" |8|. הבית מחולק לשני אגפים. בצד ימין נמצא האגף החדש, ובו גלריה עם תערוכות מתחלפות ומסעדה. בצד שמאל נמצא המבנה המקורי, בו התגוררו ראשוני המתיישבים היהודים מחוץ לחומות.

כיום משמשים חדרי המבנה לאירוח אמנים, אנשי תרבות, הוגים, אנשי רוח ואקדמיה, מישראל ומהעולם. בין האורחים ששהו כאן אפשר למצוא את הסופרים פול אוסטר, ניקול קראוס ועמוס עוז, את המוזיקאי אייזיק שטרן ואת הדלאי למה. למרות שנעשו בו שינויים ושיפוצים, דאגו מנהלי בית ההארחה לשמר את אופיו המקורי של המבנה. החדרים נותרו בעלי תקרות מקושתות, רצפות האבן נשארו במקומן, ובחצר בה התרוצצו ילדי השכונה, נחים היום אורחי הבית. מכיוון שהמקום משמש לאירוח, לא ניתן להיכנס אליו ולבקר בו. אפשר רק להרהר ברעיון המעניין, שכיום ממלא המקום את ייעודו המקורי יותר מאי פעם, שכן הוא משמש משכן של רוגע ושאננות, ליוצרים ואנשי רוח שמחפשים קרקע פורה ליצירתם. השכונה שסימלה התחדשות, מאפשרת כיום ליוצרים רבים ליצור ולחדש בתוכה.

אחרי שננוח בבית ההארחה, נצא חזרה אל מגרש החנייה ונחצה אותו. בצד שמאל נראה שלושה מבנים נוספים, שנבנו עוד בשנת 1860. המבנה השמאלי היה קטן יותר מגודלו כיום, ובו התגורר ככל הנראה שומר השכונה. המבנה הימני בן 4 הדלתות, שימש כחדרי שירותים, ואילו בראש המבנה המרכזי נבחין באותה צורה המזכירה חומה. ואכן, זהו מבנה המגורים השני של השכונה. במבנה זה שוכן כיום מרכז למוסיקה, שהוקם בשנת 1973 ביוזמת הכנר היהודי הנודע אייזיק שטרן, ובתמיכת טדי קולק, ראש העירייה המיתולוגי של ירושלים. "על אמנים גדולים מוטלת האחריות לחנך את הדורות הבאים", אמר אייזיק שטרן. לכן שואף המרכז לפתח ולגדל מוסיקאים צעירים, ולהיות להם בית גידול נעים ונוח. במרבית שעות היום לא מתקיימת במרכז פעילות מעניינת, ואין טעם להיכנס אליו. אך אם חפצה נפשכם בקונצרט טוב, ניתן להתאים את שעות הסיור, וליהנות מנגינתן של תזמורות צעירות, בתוך אולם קונצרטים אינטימי ויפהפה (פרטים במידע השימושי). לאחר מכן נחזור אל רחוב ימין משה, נפנה שמאלה ונמשיך לעלות במדרגות, לעבר טחנת הרוח שנישאת מעלינו. נעבור שער מתכת צבוע בכחול, נעלה דקה נוספת, ונגיע אל הטחנה |9|.


טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי נישאת מעל השכונה |9|.

מרבית תושביה היהודים של ירושלים, התפרנסו באותם ימים מכספי החלוקה, תרומות שהגיעו מקהילות יהודיות ברחבי העולם. תרומות אלה נועדו לכלכל את תושבי ארץ ישראל, ולאפשר להם ללמוד תורה בלי לעבוד באופן מלא. הכספים לא הספיקו, ורבים מתושבי ירושלים חיו בעוני ובדלות. אנשי משכנות שאננים, שיצאו מגבולות העיר העתיקה, שיפרו את מצבם גם במובן זה. הם אמנם עשו את הדרך אל העיר העתיקה מדי יום, והמשיכו לעבוד וללמוד באותם מקומות, אך הם הפסיקו להיות תלויים בכספי החלוקה, והיו אדונים לעצמם. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טחנת הרוח בה אנו נמצאים כעת, אותה הקים משה מונטיפיורי מעל בתי השכונה. הטחנה נבנתה גם היא מכספי הירושה של יהודה טורא, והייתה אחת המודרניות והמשוכללות בארץ ישראל. מגדל הטחנה נבנה מאבן מקומית, ואילו מנגנון הטחינה המכני שלה, יוּצַר על ידי צמד אחים מהעיירה קנטרברי שבאנגליה. המנגנון המפורק הובא באונייה לנמל יפו, ומשם הובל לירושלים על גבי גמלים. "נבנו הריחיים, וגילגלה הרוח ארבעה זוגות אבנים גדולות, טחנו ועשו קמח...", כך תאר בפשטות ש"י עגנון את הטחנה, בספרו "תמול שלשום". ואכן, במשך 16 שנים טחנו תושבי משכנות שאננים את החיטה המקומית לקמח, והתפרנסו בכוחות עצמם. אלא שבשנת 1876 התקלקל מנגנון הטחנה, ולא נמצא בכל ירושלים מי שידע לתקנו. במקביל, החלה לפעול במושבה הגרמנית הסמוכה טחנת קמח שהייתה מונעת בקיטור, וזו שמה קץ לכדאיות הכלכלית של טחנת הרוח של משכנות שאננים. מאותה שנה חדלו כנפי הטחנה להסתובב, ותושבי משכנות שאננים נאלצו למצוא מקורות פרנסה אחרים. מבנה הטחנה נותר נטוש בלב ירושלים, ומפעם לפעם עלה לכותרות בנסיבות שונות. הסיפור המיוחד מכולם, התרחש בזמן מלחמת העצמאות, אז ניצלה הטחנה מהרס מוחלט. הנציב העליון הבריטי הורה להשמיד אותה ואת עמדת "ההגנה" ששכנה בראשה, אך רצה הגורל והחיילים הבריטים שקיבלו את המשימה, היו בני העיירה ראמסגייט, בה התגורר גם משה מונטיפיורי במשך כ-50 שנה. כאשר ראו החיילים את שם העיירה שלהם מתנוסס על שלט על קיר הטחנה, הם החליטו להשאיר את המגדל על כנו, ולפוצץ רק את העמדה שבחלקו העליון. לאורך השנים ניצבה טחנת הרוח בתור ציון דרך חשוב חשוב בלב ירושלים. היא שופצה מספר פעמים, אך השיפוץ האחרון היה המרשים מכולם. כנפי הטחנה ומנגנון הטחינה שלה נבנו מחדש על פי התכניות המקוריות משנת 1857, החלל הפנימי שופץ, וגם היום מסוגלת הטחנה לטחון קמח בכוח הרוח.

בתקופות מסוימות ניתן להיכנס ולבקר בתוך הטחנה, לצפות בסרט מרגש ולהתרשם ממנה מבפנים. מכיוון שבדרך כלל היא סגורה, ניגש אל הרחבה שמאחוריה, שם ניצבת מרכבה מפוארת. זהו העתק של מרכבתו של משה מונטיפיורי, המרכבה המפורסמת עליה כתב חיים חפר את השיר המפורסם: "והוא עלה למרכבה, ודיו לסוסים אמר, ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה, ולכל היהודים שמחה וגאווה, וכל הכבוד לשר!". משה ויהודית רעייתו, היו נוהגים לנסוע במרכבה זו ברחבי העולם, אך בשל מצב הדרכים הרעוע, היא לא שימשה אותם במסעותיהם בארץ ישראל. בשנות ה-70 הועלתה המרכבה ארצה, והוצגה כאן, למרגלות טחנת הרוח, כאות הוקרה למשה מונטיפיורי. למרבה הצער, בשנת 1986 הוצתה המרכבה המקורית ועלתה באש, ולכן מוצב כאן רק שחזור של המרכבה, והוא מוגן מאחורי זכוכית משוריינת. על המרכבה מוטבע סמל משפחת מונטיפיורי, כמו גם מעל הכניסה לטחנת הרוח. סמל זה משלב בין אלמנטים המאפיינים את האצולה הבריטית, ובין אלמנטים מן היהדות ומארץ ישראל. על הסמל מופיעים אריה וצבי המאפיינים את עם ישראל וארץ ישראל ("ארץ הצבי"), כאשר בתוך המגינים שהם אוחזים נמצאים נופי מדבר, עצי דקל ומגיני דוד. על אחד הדגלים, שצבעיהם כחול-לבן, מופיע שמה של העיר שהייתה חשובה כל-כך למשה מונטיפיורי, ירושלים.

לחץ/י כאן להאזנה לשיר

בין סמטאות וסיפורים מרתקים בשכונת ימין משה
מהרחבה שליד המרכבה, מומלץ לגשת אל רחבת התצפית הסמוכה, ולהשקיף על חומות העיר העתיקה, על הר ציון ממנו יצאנו, ועל גיא בן-הינום שלפנינו. הבתים הארוכים של משכנות שאננים נראים מתחתינו, ומכאן אפשר לדמיין כיצד היו משקיפים תושבי השכונה על חומות ירושלים, ממנה יצאו. אם נביט שמאלה, נוכל לראות את בתיה המטופחים של שכונת ימין משה, מחופים בגגות רעפים אדומים, וביניהם סמטאות צרות. לפני שניכנס אל השכונה, נספר את סיפור הקמתה.

לאורך השנים התרחבה תופעת היציאה מן החומות, ושכונות יהודיות קמו בזו אחר זו, מדי שנה. משה מונטיפיורי, שנפטר בשנת 1885 והוא בן 101, הספיק לראות רבות מהשכונות הללו, ונהנה לשמוע שבתי משכנות שאננים התמלאו בתושבים. מעט אחרי שנפטר, החליטו אנשי קרן "מזכרת משה" להקים שכונה נוספת, שתנציח בשמה את הנדבן היהודי. לשם כך נדרשו אנשי הקרן לפנות כ-200 משפחות דלות אמצעים, שהתגוררו בצריפים רעועים בשטחים שהיו בבעלות משפחת מונטיפיורי. על השטח רחב הידיים שמצפון ל"משכנות", נבנתה שכונה גדולה בשם ימין משה. שמה של השכונה נלקח גם כן מפסוק בספר ישעיהו: "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ... לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיהו ס"ג, יב). הייתה זו עוד אחת מבין כמה שכונות בירושלים, שנקראו בשמו של הנדבן הנערץ משה מונטיפיורי. קדמו לה שכונות אוהל משה ומזכרת משה, ואחריה נבנו גם זכרון משה וקרית משה. על התופעה המיוחדת הזו כתב ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום': "וכל מקום שם בירושלים נקרא משה: אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית".


משקיפים על גגות הרעפים של ימין משה ועל הר ציון.

אנו לא נתבלבל, וניגש היישר לסיור בסמטאות השכונה. לשם כך נרד חזרה במדרגות באותה דרך בה עלינו, נחלוף על פני מגרש החנייה שמימין, ובתוך כ-2 דקות נגיע לפינת הרחובות ימין משה ומלכי |6|. כאן נמצא בית הכנסת הספרדי של השכונה, שפתוח רק בשעת תפילה, או כאשר מתקיימים בו אירועים (פרטים במידע השימושי). אם הגעתם בזמן שבית הכנסת פתוח, תוכלו לבקש להיכנס פנימה, וליהנות מעיצובו המרשים: איורים יפהפיים מעטרים את הקירות, מנורות זכוכית צבעוניות תלויות עליהם, ונברשת גדולה יורדת מן התקרה. על החלונות המקושתים ישנם ויטראז'ים צבעוניים, ומהם נשקפות חומות העיר העתיקה ממזרח, ובתי משכנות שאננים מדרום. במרכז בית הכנסת ניצבת במה גדולה, מוקפת ספסלים שמעוצבים בטוב טעם, ומשווים לבית הכנסת הספרדי אווירה מלכותית. מי שישים לב, יוכל להבחין במצבת זיכרון שקבועה על הקיר הצפוני, המנציחה את זכרו של אותו אברהם מיכאל קירשנבאום "שהגן בגבורה ואומץ לב על שכונת ימין משה, והציל אותה על כל תושביה מציפורני האויב". כפי שהבטחנו, את סיפור הקרב של אברהם נספר בהמשך. כעת נשב בתוך בית הכנסת או בחוץ, ונספר מעט על תולדות השכונה.

בשכונת ימין משה התגוררו אשכנזים וספרדים יחד, אם כי באזורים שונים. הרחובות הצפוניים יועדו לאשכנזים, ואילו החלק הדרומי של השכונה, בו אנו נמצאים, יועד לספרדים. ברבות השנים התערבבו בני העדות השונות אלה באלה, וההפרדה נותרה בעיקר בבתי הכנסת: בית הכנסת הספרדי שנמצא כאן, והאשכנזי שממוקם בצידה השני של השכונה. לאורך השנים ידעה השכונה עליות ומורדות, אך מלחמת העצמאות הנחיתה על השכונה מכה קשה ביותר. מיקומם של בתי ימין משה מול העיר העתיקה, העמיד אותם בקו האש. במהלך המלחמה בחרו רבים מתושבי השכונה לעזוב את בתיהם, ובסופה נותרה ימין משה על קו הגבול, כשבתיה חשופים לצלפים ירדנים. השכונה הוזנחה, ובבתים הנטושים שוכנו משפחות עולים עניות, שהגיעו ברובן מתורכיה. אך גם המשפחות העניות הללו, לא תקעו יתד בשכונה. עם איחוד ירושלים בשנת 1967, החליטו עיריית ירושלים וממשלת ישראל להפקיע את קרקעות השכונה, ולפתח אותה. מאבקי התושבים לא נשאו פרי, והם פונו בתוך זמן קצר, מבלי לקבל פיצויים הולמים. בקרב רבים מהם הותיר הפינוי משקעים של כעס ותסכול, שכן שינוי פני השכונה נשא אופי עדתי: תושבי השכונה שפונו היו בני עדות המזרח, בעוד אלה שבאו במקומם היו בעיקר אשכנזים. אם תצליחו לשוחח עם חלק מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת, תוכלו לשמוע בקולם את התסכול על העוול שנעשה לטענתם לבני משפחותיהם.

במהלך הסיור בסמטאות שכונת ימין משה, לא נוכל להתעלם מהשינוי שחל במקום. את הבתים המוזנחים והנמוכים החליפו בתי עשירים ציוריים, ובמקום פחונים וכתובות גרפיטי, אנו הולכים בין גנים מטופחים, פריחה צבעונית וצמחייה עשירה. ימין משה הפכה לשכונת מגורים יוקרתית, שרבים מהבתים בה מאוכלסים רק בשבתות, בחגים ובחופשות. יש שיגידו שמדובר בשינוי מבורך, ויש שיטענו כי מדובר בעוול היסטורי, ואין צידוק לכך שרק משפחות עשירות במיוחד, יכולות להרשות לעצמן להתגורר בשכונה. כך או אחרת, ההליכה ברחובות השכונה השלווים, מהנה במיוחד. ימין משה בנויה על צלע ההר, ורחובותיה מצטלבים בצורת שתי וערב. הרחובות האורכיים חוצים אותה מצפון לדרום, והם מתונים באופן יחסי, ואילו הרחובות האופקיים יורדים בתלילות במדרגות ממערב למזרח. כל הרחובות בשכונת ימין משה מרוצפים אבן, ומתאימים להולכי רגל בלבד. בצידי הרחובות פזורות אדניות פרחים גדושות לצד עצים מצלים, ואלה יוצרים בשכונה אווירה כפרית. הבתים עצמם ציוריים ומטופחים, חלונותיהם מקושתים, ואפילו מספרי הבתים מעוצבים בטוב טעם, ושונים זה מזה. מי שמעוניין, יכול לשוטט בין הרחובות ללא מסלול מסודר, וליהנות מהליכה שלווה ומרגיעה. אנו נלך ברחוב מלכי היפהפה, שיוביל אותנו לתוך סמטאות השכונה. כעבור כמה עשרות מטרים נגיע לפינת רחוב הבריכה |10|, ונביט על הבית שממול, בצד שמאל. בבית זה התגוררה ערב מלחמת העצמאות, משפחת ארוצ'ס, משפחה אמידה של סוחרי דגים. נשב על המדרגות ליד הבית, ונתחיל לספר את סיפורה המרתק של השכונה במלחמת העצמאות.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, הפכו השכונות הסמוכות לעיר העתיקה ולמזרח ירושלים, מטרה עבור כנופיות ערביות. ימין משה ומשכנות שאננים שימשו נקודה אסטרטגית חשובה במיוחד, משום שחצצו בין השטחים שנשלטו בידי הערבים, לבין השכונות היהודיות במערב ירושלים. בראשית המלחמה המשיכו תושבי ימין משה ומשכנות שאננים להתגורר בבתיהם, תוך שהם עמלים על ביצור עמדות וחלונות בשקי חול. ביתה של משפחת ארוצ'ס היה אחד הגבוהים בשכונה, ולכן נבחר על ידי מפקדי "ההגנה" בירושלים לשמש כמטה הארגון השכונתי, ובו הקימו סליק נשק גדול. בית ארוצ'ס היה אחד משלושת הבתים היחידים בשכונה בהם היה טלפון, ועובדה זו תרמה גם היא למיקום מפקדת ה"הגנה" בבית זה. כאן היו המפקדים מארגנים את הלוחמים, ומכאן היו יוצאים לשמירה בעמדות הפזורות ברחבי השכונה, ולמשימות שונות. בין מפקדי הכיתות הצעירים היה אברהם מיכאל, בן למשפחת קירשנבאום, אחת המשפחות הותיקות במשכנות שאננים. סבתו של אברהם עלתה מליטא בשנת 1875, והתגוררה בשכונה עוד בתקופה שהיא הייתה בודדה מחוץ לחומות. מרים בתה המשיכה לגדל את המשפחה בשכונה, ויחד התגוררו הסבתא, ההורים וששת ילדיהם בדירות ד ו-ה בבניין הארוך של משכנות שאננים. אברהם, הילד השני במשפחה, למד בישיבת "עץ חיים" שברחוב יפו. אחד המחנכים שהשפיעו עליו יותר מכל, היה הרב הנודע אריה לוין, שנטע בו יסודות של אהבת עם ישראל וארץ ישראל. אף אחד לא הופתע כאשר בחר אברהם להצטרף ל"הגנה", שם התקדם די מהר, והפך למפקד ולמומחה בתפעול מקלע "ברן". איש לא ידע שבמקביל הצטרף אברהם גם לארגון האצ"ל, התאמן ונלחם גם בשורותיו. אברהם ארגן את השמירה בימין משה, הטמין סליק של נשק במחסן בית המשפחה, וסייע בליווי שיירות ליישובים נצורים. באמצע חודש ינואר 1948 היה אמור אברהם להיות חלק ממחלקת הל"ה, שחבריה נפלו בגבורה בדרכם להחיש עזרה לגוש עציון הנצור. אולם מפקד ימין משה התעקש להשאיר אותו כמפקד בשכונה, משום שהוא היה היחיד שידע לתפעל את מקלע ה"ברן". בזכות התעקשות זו, לא הצטרף אברהם אל המחלקה שלא שבה. "בכך ניצלתי ממוות בטוח", כתב אברהם ב-2 בפברואר 1948, במכתב לאחותו ששהתה באמריקה. גם הוא לא ידע מה צופן העתיד עבורו ועבור שכונת ימין משה.

מבית משפחת ארוצ'ס נמשיך להתקדם ברחוב מלכי, ובתוך זמן קצר נעבור ליד בית מספר 24. בבית זה התגוררה עד שנת 2016 פנינה קירשנבאום, אחותו הקטנה של אברהם מיכאל, והיחידה מבין תושבי משכנות שאננים שחזרה לחיות בשכונה אחרי שננטשה. מפאת גילה המבוגר עברה פנינה לחיות בבית אבות, אך סיפוריה ואוספי התמונות והמסמכים שברשותה, היוו לנו השראה ומקור ידע חשוב על השכונה. מומלץ לצפות בסרטון בו היא מספרת את סיפור הקרב הנועז של אחיה. קצת אחרי ביתה של פנינה, נגיע למפגש עם רחוב המגדל |11|. נחצה אותו וניכנס לגן ציבורי קטן, שנקרא גן שמואל, על שמו של אחד מותיקי השכונה. אפשר לשבת לנוח על אחד הספסלים, וליהנות מנוף חומות העיר העתיקה וגגות הרעפים של השכונה. לאחר שנחצה את הגן נרד בגרם מדרגות אל פינת הרחובות התקווה והמצודה. נפנה שמאלה, נעלה 7 מדרגות ונביט על הבניין שמשמאל |12|. על הקיר קבועה מצבת אבן, המספרת את סיפור הקרב הקשה על השכונה.



הולכים בין הסמטאות המטופחות של ימין משה.

ביום ל' בחודש שבט, 10.2.1948, החלה המתקפה הערבית על ימין משה. אברהם מיכאל שמע את היריות מכיוון צפון, אסף את הלוחמים שהיו בשכונה, צייד אותם באקדחים ושלח כל אחד לעמדתו. הוא בעצמו טען את המקלע היחיד שהיה בשכונה, עלה עם לוחם נוסף על גג הבית לידו אנו עומדים, והמתין להסתערות. הבית היה כמובן נמוך מכפי שהוא היום, אך עדיין מספיק גבוה כדי לצפות על השער הצפוני של השכונה. בתוך זמן קצר החלו מאות ערבים להסתער על השכונה מכמה כיוונים, כשהם מצוידים בחומרי נפץ, פחי בנזין ושקי בד, ומטרתם להעלות את בתי השכונה באש. רק כאשר הגיעו ממש סמוך לבתי השכונה, פתח לעברם אברהם באש, ופגע בפחי הדלק. פיצוץ הדלק גרם לנפגעים רבים בקרב התוקפים, אך הערבים לא הרפו, והמשיכו לתקוף בחמת זעם. במשך שש שעות התנהל קרב עיקש. אברהם לא הרפה לרגע מהדק המקלע הלוהט, והצליח להפיל עשרות הרוגים ופצועים, ולהדוף את המתקפה. בעיצומו של הקרב זיהו הבריטים את מקור האש של אברהם, וניסו לבלום אותה. חייל בריטי ירה בו מעמדה שהייתה בתוך מלון המלך דוד. אברהם נפגע בירכו, אך המשיך להילחם עד שאחרון התוקפים נסוג. רק אז הסכים אברהם לרדת מן העמדה, והובהל למטה ה"הגנה" שבבית ארוצ'ס. "בעוז רוחו הדף את כנופיות האויב, והציל את ימין משה על תושביה", נכתב עליו במצבת האבן שמעלינו.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

סיפור הקרב עוד לא תם, ואנו נמשיך לספר אותו בעוד דקות ספורות. כעת נעלה ברחוב המצודה, אחרי כדקה נפנה במזלג הרחובות ימינה, ונטפס בסמטה צרה מוקפת צמחייה. בתוך דקה נוספת נגיע לקצה העלייה ולגן יפהפה, גן אלברט גוזלן. נפנה ימינה, נשב למנוחה בצל הפרגולה, ונהנה משאון המים הזורמים במזרקה |13|. לאחר מכן נחצה את הפרגולה, ומיד אחריה נפנה שמאלה, נעלה בגרם מדרגות, ונמצא את עצמנו בגן ציבורי גדול, גן בלומפילד שמו |14|. נפנה שמאלה, נלך בין המדשאות והעצים, ונהנה מהצל ומהשקט. אחרי כ-2 דקות נגיע לצומת שבילים, שנמצאת באמצע שטח רחב. נפנה שוב שמאלה, ונמשיך ללכת לכיוון דרום. כעבור 3-2 דקות נוספות נגיע לרחוב בלומפילד, רחוב צר שחוצה את הגן. נפנה ימינה, נלך בשטח הגן במקביל לרחוב, ובמהרה נגיע לצומת גדול, המכונה כיכר פלומר |15|. נשב על המדשאה שבצידו הימני של הצומת, ונחתום את סיפור הקרב, ואת סיפורה של ימין משה.


אברהם מיכאל קירשנבאום שוכב על האלונקה למרגלות האמבולנס, רגע לפני שנורה בשנית

באמצעות מכשיר הטלפון שבבית ארוצ'ס, הוזמן אמבולנס שיפנה את אברהם מהר לבית החולים. חברו לעמדה ואחיו בנימין, עלו יחד איתו אל המקום בו אנו עומדים, בו עבר אז הכביש הראשי, פתחו אלונקה והשכיבו אותו עליה. האמבולנס הגיע בדהרה, אלא שלפני שהספיקו להכניס את אברהם לתוכו, נפגע אברהם בכתפו מכדור נוסף. הפעם היה זה צלף בריטי שעמד על גג הבניין הפינתי הגבוה, שנמצא מעברו השני של הצומת. בניין זה שימש אז את לשכת העיתונות הממשלתית של הבריטים בארץ ישראל, וממנו הגיע צלם שתיעד את האירוע וצילם תמונות רבות, כמו זו המובאת לפניכם. הכדור שירה הצלף הבריטי לא היה כדור רגיל. היה זה כדור "דום-דום", והוא התפוצץ בעת שפגע באברהם, וחדר לחזהו ולבטנו. "עכשיו נפלתי", לחש אברהם לאחיו באותו רגע. אברהם הובהל לסניף בית החולים "הדסה" ברחוב החבצלת, ובמשך יומיים נלחמו הרופאים על חייו, אך ללא הועיל. ב-12.2.1948 מת אברהם מיכאל קירשנבאום מפצעיו, כשאימו מרים ניצבת למראשותיו. כותרות העיתונים עסקו רבות בימים הללו באברהם, ובקרב הגבורה שניהל. "בנה של מרים קירשנבאום הציל את השכונה" ו"גיבור שכונת ימין משה בירושלים" היו רק חלק מהכותרות שהתנוססו על דפי העיתונים. אך מיוחד מכולם הוא כרוז שנכתב בעילום שם, ופורסם על לוחות המודעות: "אחינו אברהם קירשנבאום עמד על משמרתו בשכונת ימין משה... הוא לא נחפז, קלע וירה, קלע וירה... כדור מרצחים פגע בו. אין דבר. אין עוזבים את המשמרת בשעת הקרב... עוד נמטרת אש על שכונת ימין משה, עוד מאיימים הפורעים להשמידה... אך אין דבר. אין דבר? משום מה נזכרנו במילים אלו? חודש אדר הוא. לפני 28 שנים נפל איש יהודי על משמרתו. גם הוא נפצע, פעם ופעמיים. אמר 'אין דבר' – והמשיך, עד הרגע האחרון. כך נוצרה אגדת תל חי, אם הגבורה העברית בדורנו. רב המרחק בין תל חי לבין ימין משה, גם בשטח, גם בזמן. ואף על פי כן כה קרובים הם... יוסף הגלילי ואברהם הימיני. לשניהם תהילת נצח". היה זה מנחם בגין, מנהיג האצ"ל, שכתב את הכרוז, והשווה בין יוסף טרומפלדור ועמידתו בקרב תל חי, לבין אברהם מיכאל קירשנבאום וגבורתו בקרב ימין משה.

סיפור מרגש זה חותם את סיורנו. נחזור על עקבותינו ברחוב בלומפילד, ואחרי דקה נגיע לרחוב היינריך היינה |16|, בו ממתינה לנו המכונית השנייה. מי שלא השאיר כאן מכונית נוספת, יכול לנסוע במונית אל חניון שער ציון, או לחזור באותה דרך בה הגענו, במורד רחוב ימין משה ובמעלה השביל המוביל להר ציון.

סיפור אישי – ההגנה על שכונת ימין משה:
מפי יהודה סלנט, סבא של ערן

בשנת 1947 הייתי בחור צעיר, בן 20 בסך הכל. הייתי חבר ה"הגנה" בירושלים, ומדי פעם נקראתי לאימונים, כדי לשמור על רמה צבאית סבירה. בסוף חודש נובמבר של אותה שנה, נערכה ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. לנו לא היה זמן לצאת אל הרחובות ולחגוג, משום שחצי שעה אחרי ההצבעה נקראה הפלוגה בה הייתי חבר, להתייצב בשכונת ימין משה. היה ברור שהערבים לא יישבו בשקט, וינסו לפגוע בשכונה שהייתה מול חומות העיר העתיקה. מפקד הפלוגה שלי, דיאמנט, חילק אותנו בין כמה בתים שתושביהם נטשו אותם, והתחלנו במשימות השמירה. מי ששמר, ישב על שפת החלון והשקיף החוצה, אל העמק ואל העיר העתיקה, ומי שלא שמר, ישן כדי לצבור כוח. אוכל לא הגיע כמעט, ונאלצנו להסתפק במעט המזון שקיבלנו מתושבי השכונה שדאגו לנו. אני זוכר את הכדורים שהיו יורים הערבים מחומת העיר העתיקה, בעוד שלנו היו רק רובי "סטן" זולים ופשוטים, שנטו להתקלקל לעיתים תכופות. אך לא הייתה ברירה, והסתדרנו עם מה שהיה. אחרי תקופה של כמה חודשים הועברתי לשמור במקומות אחרים בירושלים, אך לעולם לא אשכח את התקופה בה הייתי חלק ממאמץ ההגנה על שכונת ימין משה.

סיור לילי - בילוי רומנטי בסמטאות ימין משה:
הטיול בין סמטאות ימין משה מהנה מאוד בשעות היום, אך עם רדת הערב, הופכת השוטטות בשכונה מיוחדת עוד יותר. הסמטאות מוארות בתאורה עדינה ורכה, וממול נשקפות חומות העיר העתיקה וכנסיית הדורמיציון, המוארות גם כן בצורה יפהפייה. הסיור הלילי מתאים במיוחד לזוגות ולקבוצות קטנות, ומומלץ להתחיל אותו בחניון ימין משה, ברחוב היינריך היינה |16|. מהחניון כדאי לגשת למרפסת התצפית שלמרגלות טחנת הרוח |9|, ולהשקיף על חומת השיניות של בתי משכנות שאננים, על הכנסייה הסקוטית היפהפייה שמימין, ועל חומת העיר העתיקה. לאחר מכן כדאי לרדת ברחוב ימין משה, לפנות שמאלה באחד הרחובות, ולשוטט ברשת הסמטאות של השכונה. נעלה ונרד ברחובות המדרגות, ונוכל לשבת להפסקה רומנטית על אחד הספסלים בגן שמואל. אחרי סיור נעים ורגוע, נחזור אל המכונית שבחניון.

מידע שימושי:

בית הארחה משכנות שאננים
טלפון לפרטים: 02-6292220.
שעות פתיחה: בכל שעות היום והערב. 
כניסה: ללא תשלום.

מרכז למוסיקה ירושלים
טלפון לפרטים: 02-6234347.
שעות פתיחה: בשעות בהן מתקיימים קונצרטים.
כניסה: חלק מהקונצרטים הינם בתשלום, וחלקם ללא תשלום.
אתר האינטרנט: www.jmc.co.il.

בית הכנסת הספרדי בימין משה
טלפון לפרטים ולתיאום: 054-5930818, 054-5268777 (משה).
שעות פתיחה: בית הכנסת פתוח רק כאשר מתקיימים בו אירועים או תפילות. לרוב מדובר ביום ב וביום ה, בין השעות 11:00-08:00, ביום ו בשעות הערב, וביום שבת בשעות הבוקר. מומלץ לתאם את ההגעה מראש. 
כניסה: ללא תשלום.

 

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

 

מסלולים נוספים באיזור
למסלולים נוספים >