מרכז העיר... המשולש הירושלמי - בין מדרחובים, סיפורים ומסעדות מקומיות במרכז העיר

חזרה
סיורו של דוד גל-אור | טל' נייד: 054-2406657. דוד משלב בין ההיסטוריה של מרכז העיר לבין הוויית החיים הנוכחית שלו, ומפגיש אותנו עם דמויות צבעוניות וסיפורים מרתקים.

מרכז העירהמשולש הירושלמי הוא כינוי לשטח קטנטן, תחום בשלושה רחובות מרכזיים, אותו הפכו הבריטים למרכז התרבות והבילוי של ירושלים בתקופת המנדט. כל ירושלמי ותיק בילה בילדותו בין הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה, ומכיר את המסעדות, בתי הקפה, בתי הקולנוע והחנויות שפעלו בו. ברבות השנים התרחב שטח המשולש לרחובות נוספים, והוא ידע עליות ומורדות. במהלך הסיור נתוודע לסיפורים מיוחדים ששזורים בתולדות מרכז העיר, נבקר בבתי עסק שפועלים שנים רבות באותו מקום, ונעבור בין מבנים היסטוריים שהיו ואינם. נלך ברחובות סואנים, במדרחובים הומי אדם ובסמטאות שקטות, נחצה כיכרות ציבוריות, ונפגוש דמויות צבעוניות ש"חיות" את מרכז העיר כבר עשרות שנים. בדרכנו נבקר בבית כנסת איטלקי מיוחד, ובמגדל תפילה המשקיף על כל ירושלים. נאכל במסעדות עממיות שהפכו לשם דבר, ונקנח בוופל בלגי תוצרת בית, שהפך גם הוא למותג ירושלמי ידוע. השילוב בין העבר המפואר והאווירה הנוסטלגית של מרכז העיר, לבין הקסם העכשווי שלו, הופך את הסיור במשולש הירושלמי לחוויה מיוחדת במינה. לתשומת לבכם: בפירוט המסלול מופיעים מספר עדכונים. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.


מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
מרכז העיר... המשולש הירושלמי -  בין מדרחובים, סיפורים ומסעדות מקומיות במרכז העיר
arrow נקודת מוצא: פינת הרחובות יפו והמלך ג'ורג'.   arrow נקודת סיום: רחוב שמאי, סמוך לכיכר ציון. ניתן לחזור אל נקודת המוצא בהליכה של 5-4 דקות.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות, למשפחות ולזוגות.   arrow אורך הסיור: כ-2 קילומטר.   arrow משך הסיור: 4-2 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: בימים א-ה, החל משעות הצהרים ועד שעות הערב, וביום ו בשעות הבוקר.   arrow עומס: בשעות היום המסלול לא עמוס בדרך כלל. בשעות הערב הרחובות עמוסים יותר.   arrow אופי ההליכה: הסיור עובר לסירוגין בין מדרחובים ורחובות ראשיים, והוא כולל עליות וירידות מתונות.   arrow ציוד מיוחד: אין.   arrow סיור לילי: יש, בילוי מהנה במשולש הירושלמי ובסביבתו.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
מרכז העיר... המשולש הירושלמי -  בין מדרחובים, סיפורים ומסעדות מקומיות במרכז העיר

עיקרי העדכונים במסלול הסיור > 1. כיכר ציון שופצה בצורה יפה, וניתן ליהנות מישיבה על הספסלים שבכיכר וסביבה | 2. מספר הטלפון לתיאום ביקור ב"מרכז ירושלים לשלום ואמת" מעודכן במידע השימושי | 2. מסעדת "טעמי" המיתולוגית נסגרה אחרי 65 שנים.

אתרים שמחייבים תיאום מראש > מרכז ירושלים לשלום ואמת, וכן קבוצות שמעוניינות לקבל הדרכה במוזיאון יהדות איטליה. פרטים במידע השימושי שמפורט בסוף המסלול.

איפה חונים > מכיוון שאין מקום חנייה קרוב ונוח לנקודת ההתחלה, מומלץ לנסוע בתחבורה ציבורית. מי שמגיע במכונית, ייסע לרחוב הלל ויחפש חנייה באזור. אפשר לחנות בתשלום באחד החניונים שבסביבה, כמו זה שברחוב רבי עקיבא או מתחת לכיכר החתולות. ניתן גם לחנות בחנייה עירונית לצד המדרכה באחד הרחובות הסמוכים. ממקום החנייה הולכים אל פינת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' |1|, שם מתחיל סיורנו.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית <מהתחנה המרכזית נוסעים ברכבת הקלה, ויורדים בתחנת יפו מרכז. מהתחנה חוזרים מעט במעלה רחוב יפו, ומגיעים אל נקודת ההתחלה |1|.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: רחוב הלל, ירושלים.  לנקודת ההתחלה: המלך ג'ורג' פינת יפו, ירושלים.

בין עבר להווה במשולש הירושלמי
את סיורנו במרכז ירושלים, אנו מתחילים בפינת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' |1|, ליד מבנה שכתובתו המלך ג'ורג' 2, מול קפה נאמן. על המבנה נראה לוח שיש גדול, המציין בשלוש שפות את חנוכת רחוב המלך ג'ורג' החמישי. לפני שנתחיל ללכת, נספר על המעמד המרגש, ועל חשיבות הצומת בו אנו נמצאים.

במשך רוב שנות השלטון העות'מאני בארץ ישראל, הייתה ירושלים עיר צדדית ובלתי חשובה בשולי האימפריה. השכונות והמבנים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה, קמו ללא תכנון מסודר, ולא היו קשורים זה לזה. בחודש דצמבר 1917 השלימה האימפריה הבריטית את כיבוש ירושלים, והביאה למפנה דרמטי בתולדות העיר. הבריטים קבעו את ירושלים כבירת הארץ, והקימו מנגנון מסודר לפיתוח העיר. הם יזמו בנייה של שכונות מגורים חדשות, ובמרכז העיר הקימו אזור מסחר ובילוי חדש, שצורתו משולש ישר זווית. לשם כך רכשו הבריטים כמה עשרות דונמים של שדות וכרמים, שהשתרעו בין שכונת נחלת שבעה היהודית, ובין בית יתומות גרמני בשם 'טליתא קומי', בו נבקר בהמשך. הצלע הראשונה של המשולש הייתה דרך יפו, השנייה נקראה בשמו של אליעזר בן יהודה, ואת הצלע השלישית והמשלימה, קראו בשמו של מלך בריטניה ג'ורג' החמישי. גם בתולדות עם ישראל יש למלך ג'ורג' מקום של כבוד, שכן בימיו ניתנה הצהרת בלפור, שהבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זו הסיבה העיקרית לכך שגם אחרי הקמת מדינת ישראל, לא הוחלף שם הרחוב לשם עברי, כפי שנעשה למשל ברחוב הנסיכה מרי (שלומציון המלכה כיום). טקס חנוכת הרחוב נערך ב-9 בדצמבר 1924, במלואת שבע שנים לכיבוש ירושלים מידי העות'מאניים. במפגש הרחוב החדש עם דרך יפו, הוקם שער כבוד, עליו התנוססו דגלי בריטניה, ותחתיו עברו נכבדי העיר וארץ ישראל - הנציב העליון הרברט סמואל, מושל מחוז ירושלים רונלד סטורס, וראש העיר ראג'יב ביק נשאשיבי. לקול תשואות הקהל הסיר הנציב העליון את הלוט מעל לוח השיש, ובכך נתן את האות לפתיחת 'המשולש הירושלמי', מרכז העיר החדש של העיר המתפתחת. בתחילה היו סביב הצומת בו אנו נמצאים רק בתים מעטים וכמה עצים, אך ברבות השנים הפך הקודקוד ישר הזווית של המשולש, לאחד הצמתים הסואנים בירושלים. ותיקי העיר זוכרים כי בשנת 1955 הוצב בצומת זה הרמזור הראשון בירושלים. מספרים כי העוברים והשבים עמדו משתאים נוכח האורות המתחלפים, ומחאו כפיים בכל פעם שאיש אדום עומד התחלף באיש ירוק הולך. מאוחר יותר, זכה הצומת לכינוי "צומת האיקסים", משום שהיו בו גם מעברי חצייה אלכסוניים, שיצרו במרכזו צורה של איקס. כל הרמזורים המיועדים להולכי רגל הפכו ירוקים בבת אחת, ואז נעלם האיקס תחת המוני האנשים, שחצו את הצומת לכל הכיוונים.


לוח השיש המציין את חנוכת רחוב המלך ג'ורג' |1|.

כיום הצומת אינו עמוס כבעבר, מעברי החצייה האלכסוניים נמחקו תחת מסילת הרכבת הקלה, ורק לוח השיש היפהפה נותר קבוע במקומו, כפי שהיה בשנת 1924. נחצה את הכביש לכיוון קפה נאמן, ונרד לאורך רחוב יפו. משני צידי הרחוב ישנם עסקים קטנים ומקומיים, ובמרכזו עוברת הרכבת הקלה. נחלוף על פני הכניסה לרחוב לונץ המטופח, ובתוך 3-2 דקות נגיע לקודקוד השני של המשולש, כיכר ציון |2|. נשב על ספסל אבן מוצל בצד של הכיכר, ונביט סביבנו. את הכיכר מקיפים מבנים גבוהים, בהם שוכנים חנויות, בתי מלון וסניפי בנקים. בשטח הפתוח שביניהם חולפים הולכי רגל, ועל המדרגות שמולנו יושבים בדרך כלל עוברי אורח שמבקשים לנוח מעט. נעצום את העיניים, וננסה לשוב בדמיוננו לתקופת המנדט הבריטי, לימים בהם הייתה הכיכר בשיא פריחתה.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

עם הקמת המרכז המסחרי של העיר, הפך הצומת שבין רחוב יפו לרחוב בן יהודה, לכיכר המרכזית שלו. במקום בו שוכן כיום סניף של בנק הפועלים, היה קיים כבר בשנת 1912 צריף קטן ששימש כראינוע, ובו הוצגו סרטים אילמים. צריף הראינוע התגלגל לידיו של יזם יהודי בשם ישראל גוט, והוא קרא לו "ראינוע ציון". כאשר התמוטט הצריף בשנת 1920, הקים גוט יחד עם שותפו יצחק פרץ, אולם חדש בן 600 מקומות, בו הוצגו גם מופעי תיאטרון ואופרה. עשר שנים לאחר מכן, הפך אולם ציון לקולנוע הראשון בירושלים, והוקרנו בו גם סרטים מדברים. "למרות נקישות הגשם על גג הפח, ועל אף הרעש של הכיסאות החורקים, נעשה אולם 'ציון' של הימים ההם בירושלים, למין היכל-מעט שהעניק הרגשת חג... ורטט עבר בין הצופים עם הצגות הבכורה של מחזות" (אריה ליפשיץ). קולנוע ציון היה לשם דבר בירושלים, ומשום כך דבק שמו גם בכיכר שבחזיתו, שנקראה מאז כיכר ציון. לצד הקולנוע והכיכר נפתחו בתי קפה יוקרתיים, כמו קפה וינה שהיה בצידו השני של רחוב יפו, וקפה אירופה ששכן בבניין הפינתי, לצד רחוב יפו. בניין זה נקרא בניין סנסור, על שם האחים סנסור, ערבים-נוצרים מבית לחם, שהקימו אותו בשנת 1929. שם הבניין ושנת בנייתו מצוינים בכתובת, שנמצאת מעל משקוף הכניסה המפואר. בבית הקפה היוקרתי נהגו להיפגש אנשי תרבות ורוח, שהיו מתערבבים עם קצינים בריטים והמוני מבלים, שפקדו את הכיכר מדי ערב. כך הפכה כיכר ציון למוקד הבילוי והפנאי המרכזי בירושלים. מי שמבקש ללמוד עוד על הכיכר, יכול לקרוא עליה בסיור "השאנז אליזה של ירושלים".

גם לאחר תום תקופת המנדט והקמת מדינת ישראל, המשיכה כיכר ציון לשמש בתור הכיכר המרכזית של העיר. אל המוני המבלים הצטרפו מעת לעת גם מפגינים וחוגגים, שגדשו אותה לעיתים קרובות. כאן חגגו מדי שנה את חגיגות יום העצמאות, ואת זכיותיה של קבוצת בית"ר ירושלים בתארים שונים. כאן התכנסו תומכי האצ"ל כאשר מנחם בגין הכריז על פירוק הארגון, וכאן הפגינו בני עדות המזרח בהובלת ארגון "הפנתרים השחורים". אך ככל שחלפו השנים, ירדה הכיכר מגדולתה. קולנוע ציון וכלבו שוורץ נסגרו במהלך שנות ה-70 של המאה העשרים, בתי הקפה הוותיקים סגרו גם הם את שעריהם, ובמקומם נפתחו סניפי בנקים וחנויות קטנות. ההפגנות הפוליטיות נדדו למחוזות אחרים, וכיכר ציון נותרה מיותמת. רק בשנים האחרונות מתחילה הכיכר להתעורר שוב לחיים, בזכות הרכבת הקלה שעוברת לצידה, והיא מארחת פסטיבלים שונים שמתקיימים בה מדי פעם בשעות הערב. מי שמבקש ללמוד עוד על כיכר ציון. מי שמעוניין לקבל נקודת מבט נוספת על הכיכר, יכול להיכנס לסניף "המשביר לצרכן" שנמצא בצידה השמאלי, ולעלות במעלית לקומה הרביעית. בזמן העלייה והירידה במעלית אפשר להשקיף דרך חלונות הזכוכית על הכיכר וסביבתה, ולהתרשם ממנה. לאחר מכן נשוב אל הכיכר, במטרה לאתר יצירת אמנות מסקרנת שמסתתרת בה. ניגש אל הפינה המרוחקת שלה, ונחפש על הרצפה מכסה ביוב משונה, במרכזו טבועה כף יד. הרעיון הייחודי הוא מעשה ידיו של האמן מיכה אולמן. האמן הטביע את כף ידו הימנית כאן, ואת כף ידו השמאלית על מכסה ביוב נוסף, שנמצא ברחוב האחים שברובע הנוצרי בעיר העתיקה. כך הביע מיכה אולמן את תקוותו, כי כמו שמערכת הביוב של העיר העתיקה והעיר החדשה נפגשות בנקודה כלשהי, כך ייפגשו גם הידיים, וילחצו זו את זו בברכת שלום. כעת נפנה אל מדרחוב בן יהודה, שנמצא בצידה הימני של כיכר ציון, ומהווה את הצלע השלישית של המשולש העירוני. נלך בין מבנים בהם שוכנות חנויות ביגוד ואופנה, לצד מסעדות קטנות של מזון מהיר, ונהנה מהאווירה הנעימה. במרכז הרחוב ישנם איים מוצלים ובהם שולחנות וספסלים, ובצידי הרחוב נפגוש בדרך כלל נגני רחוב, שמוסיפים נופך מוסיקלי לאווירה הרגועה. אחרי 3-2 דקות של עלייה מתונה, נגיע למפגש עם רחוב מרדכי בן-הלל, בצידו הימני נמצא סניף של בנק מזרחי-טפחות. נעבור את הצומת, ונעצור לצד פסל ברונזה |3| שממוקם במרכז הרחוב. זהו מקום מתאים לספר על תקופות השגשוג והשפל בתולדותיו של הרחוב.

רחוב בן יהודה נסלל כבר בשנת 1922, שנתיים לפני רחוב המלך ג'ורג'. כמו שכנו, גם הוא תוכנן להיקרא על שם אישיות בריטית ידועה, אך עם סיום סלילתו, נפטר אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הבריטים, שהעריכו מאוד את פועלו ואת אישיותו של בן יהודה, החליטו שהרחוב החדש יישא את שמו. במהרה הפך רחוב בן יהודה, לצלע היוקרתית מבין צלעות המשולש. בשולי הרחוב נפתחו חנויות איכות אנינות טעם, בהן נמכרו תיקים, מגבעות, נעליים ושאר פריטי אופנה. בין החנויות שכנו בתי מלון ובתי קפה, ששיוו לרחוב אווירה אירופאית. אחד מבתי המלון נקרא מלון אטלנטיק, והוא הופעל על ידי המלונאי ישראל ורשבסקי. המלון שכן בצד שמאל של הרחוב, בבניין בו נמצאת עד היום החנות 'ארנקי ורשבסקי'. מעט אחרי תחילת מלחמת העצמאות, ביום ה-22 בפברואר, בשעה 06:30 בבוקר, אירע כאן פיצוץ אדיר. הפיצוץ החריב את בית המלון, פגע קשות במבנים נוספים, ומההדף נופצו זכוכיות בשכונות רבות ברחבי העיר. היו אלה שלוש משאיות תופת, שהוחדרו לעיר על ידי עריקים מן הצבא הבריטי, והתפוצצו במקום בו אנו נמצאים, בפינת הרחובות בן יהודה ומרדכי בן-הלל. 58 בני אדם נהרגו ועשרות נוספים נפצעו, בפיגוע התופת המתוכנן והגדול ביותר שאירע עד אז בישראל. אך גם הפיגוע הנורא לא הצליח להשבית את שמחת החיים ברחוב בן יהודה. כעבור כמה שנים השתקמו העסקים ברחוב, והוא שב לתפקד כרחוב הראשי של מרכז ירושלים.

לאורך השנים אירעו במשולש הרחובות פיגועים קשים נוספים. בחודש יולי 1975 התפוצץ בכיכר ציון מקרר תופת, ו-15 אנשים נהרגו. בחודש ספטמבר 1997 רצחו 3 מחבלים מתאבדים חמישה אנשים, ופצעו יותר מ-200, בפיגוע שאירע גם הוא במקום בו אנו נמצאים. במרכז הרחוב קיימת אנדרטה קטנה, לזכרם של חמשת הנרצחים. ארבע שנים לאחר מכן, בחודש דצמבר 2001, התרחשו סביב רחוב בן יהודה שלושה פיגועים במקביל, בהם נהרגו 11 אנשים ונפצעו יותר מ-180. רצף הפיגועים נתן מכה אנושה לרחוב בן יהודה, ולמרכז העיר בכלל. תושבי ירושלים לא הרגישו בטוחים להסתובב במרכז העיר, ולכן הדירו ממנו את רגליהם, והעדיפו לבלות בקניונים המאובטחים. בתי עסק רבים נסגרו משום שהרווחים הצטמקו, ורק כמה חנויות ותיקות הצליחו לשרוד ושמרו על מקומן וייחודן. שתיים מהחנויות האלה, ארנקי ורשבסקי וכובעי פרסטר, נמצאות בצד שמאל של הרחוב. השלטים המיושנים שתלויים מעליהן, מרמזים שמדובר בחנויות ותיקות במיוחד, ומעלים ניחוח נוסטלגי.


חנות הכובעים של פרסטר, אחת החנויות הותיקות במרכז העיר.

חנות הכובעים של משפחת פרסטר שוכנת כאן משנת 1934 ועד היום. בחנות נמכרים כובעים מכל הסוגים: קסקטים, ברטים, כובעי קש ומצחייה, במגוון צבעים וצורות. ישראל פרסטר, מנהל החנות חמור המזג, מספר ש"כל מי שיש לו ראש קונה כובע", ושאת הגודל קובעים כמובן לפי היקף הגולגולת, ולא לפי מנת המשכל שיש בפנים. אחרי שנבקר בחנות הקטנה והפשוטה, נעבור אל חנות הארנקים והתיקים השכנה. החנות נפתחה בשנות ה-50 של המאה העשרים על ידי ישראל ורשבסקי, המלונאי שהפעיל את מלון אטלנטיק, ונמכרו בה רק ארנקים. כיום מנהל את החנות איש מבוגר וחביב בשם מרדכי, בנו של ישראל. מרדכי שידרג את העסק, הכניס לחנות תיקים משלל סוגים, והצליח לשמור על הצלחה לאורך השנים. כדאי לשוחח עם מרדכי ועם סוזנה אשתו, ולשמוע מהם סיפורים על התפתחות הרחוב לאורך השנים. "פעם נסעו כאן מכוניות, בעיקר מוניות, כל היום היו מצפצפים", מספר מרדכי, "עד שלפני יותר מ-30 שנים הפכו אותו למדרחוב, ונהיה שקט מחוץ לחנות. אנשים הולכים בנחת, ממש כמו באירופה. חבל רק שהרבה חנויות נסגרו, ובמקומן נפתחו כל מיני מזללות".

אחרי הביקור בחנויות, נצא חזרה אל הרחוב. נפנה שמאלה, ונמשיך לעלות לאורכו עד למפגש עם רחוב ההסתדרות |4|. מולנו, בצד שמאל, נראה ציור קיר ענק, שמכסה את כל הפאה הצדדית של הבניין. הציור התלת-מימדי נקרא "ילדי ירושלים", והוא מתאר מרפסות שוקקות חיים, ומוסיף לרחוב אווירה שמחה וצבעונית.

בין מסעדות מקומיות לתצפית מופלאה
בצומת הרחובות ניפרד מרחוב בן יהודה, ונפנה ימינה לרחוב ההסתדרות, רחוב קצר שעובר בתוך שטח המשולש העירוני. בתוך חצי דקה נתחבר לרחוב המלך ג'ורג' |5|, וניכנס אל המסעדה הקטנה שנמצאת בצד שמאל. זהו הסניף הראשון של מסעדת 'פינתי', אחת המסעדות האותנטיות והמפורסמות בירושלים. את פנינו יקבל מוטי כהן, הדמות הותיקה ביותר במסעדה, שעובד כאן משנת 1977 ועד היום. מוטי מגיע מדי בוקר בשעה 05:30, כדי להכין את החומוס ולפתוח את המקום. אם תגיעו בשעה רגועה, מוטי ישמח לספר לכם על המסעדה, ועל התמונות הרבות שתלויות על הקירות.

אחרי איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, היו תושבי העיר מרבים לרדת לעיר העתיקה, כדי לאכול חומוס מקומי איכותי. משה מיכה ז"ל, מסעדן ירושלמי בעל מעוף, זיהה את הפוטנציאל הטמון בכך, וביקש להביא את נפלאות החומוס גם אל העיר המערבית. בשנת 1975 פתח משה את 'פינת החומוס פול', מסעדה מזרחית קטנה ששכנה בבניין פינתי, על רחוב המלך ג'ורג'. לאט לאט רכשה המסעדה קהל לקוחות נאמן, שהתבסס על סטודנטים וחיילים. אלה נהנו מהאוכל הפשוט והטעים שהכינה אמא יהודית, מהמחירים הנוחים ומהאווירה המשפחתית. בתוך זמן קצר הפכה 'פינת החומוס פול' לאחת המסעדות המבוקשות בעיר. כמה מהלקוחות הקבועים, שהתברגו בתפקידים בכירים בפוליטיקה, היו ממשיכים להגיע אל המסעדה כדי לאכול עם בני משפחותיהם. רוני בר-און, אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט וצחי הנגבי, הם רק חלק מאותם סועדים קבועים. תמונות של מפורסמים רבים אחרים שנהגו לפקוד את המקום, ממלאות את קירות המסעדה, ומשוות לה אווירה נוסטלגית. כאשר החלה המסעדה להתרחב לסניפים נוספים, החליטו בני משפחת מיכה לשנות את שמה ל"פינתי", ולמתג אותה באמצעות בחור חייכן שחובש תרבוש לראשו. התפתחות זו לא פגעה באופי המיוחד של המקום, ועד היום ממשיכים להגיע למסעדת פינתי לקוחות קבועים, שנהנים מהאווירה הירושלמית ומהאוכל הביתי. חלקם אפילו לא צריכים להזמין, ומיד מגישים להם את המנה הרגילה שלהם. "במסעדת פינתי כולם יושבים עם כולם, על בסיס מקום פנוי", מספר מאיר מיכה. "עד היום מגיעים אלינו ידוענים רבים – פוליטיקאים, ספורטאים, זמרים ובדרנים, שמבקשים להצטלם איתנו כדי שנתלה את תמונתם על הקיר".

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


יוסי בנאי וחברים במסעדת פינתי

גם אנחנו נוכל לשבת ליד אחד השולחנות, וליהנות מחומוס איכותי, ממנת אורז עם שעועית או עם קציצות, או ממרק קובה נהדר. לאחר מכן נצא אל רחוב המלך ג'ורג', ונפנה שמאלה. אחרי כמה עשרות מטרים נביט ימינה, אל צידו השני של הרחוב. מאחורי תחנת האוטובוס נראה חזית של מבנה עתיק, ועליה שעון גדול וכיתוב באנגלית: TALITHA KUMI. נחצה את הכביש במעבר החצייה הסמוך |6|, ניגש אל המקום, ונתרשם מהחלונות העגולים, ומסמל של יונת שלום שנושאת עלה זית, החקוק על משקוף הפתח הראשי. נעבור בפתח המקושת, ונשב בפינה המסודרת שמאחוריו, תחת עצי זית ובין קירות עתיקים. מדוע ניצבים קירות מבנה במקום כה מרכזי בירושלים? ומדוע הם נושאים את השם "טליתא קומי"?

עשרות שנים לפני שהקימו הבריטים את מרכז העיר החדש של ירושלים, עמד במקום בו אנו נמצאים בית יתומות יפהפה. בית היתומות נוסד בשנת 1868 על ידי נזירות גרמניות מהמסדר הדיאקוניסי ('נותן הסעד'), והיה אחד המבנים הראשונים מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. הנזירות ביקשו להציל את חייהן של נערות יתומות חסרות בית, ולכן קראו לבית שהקימו "טליתא קומי". שם זה נלקח מסיפור שמופיע בברית החדשה, בו מתואר נס שעשה ישו, כדי להציל את בִתו הגוססת של ראש הכנסת. ישו אחז ביד הנערה, קרא אליה "טליתא קומי!" (נערה קומי!), והשיב אותה לחיים. הבניין בו שכן בית היתומות, תוכנן על ידי האדריכל הנודע קונרד שיק, שולבו בו סגנונות מזרחיים ומערביים, והוא היה אחד המבנים המיוחדים בירושלים. שנים רבות אחר כך, נמכר הבניין לחברת הכשרת היישוב, והוחלט להרוס אותו ולבנות במקומו בנייני מגורים ומשרדים. גופים שונים ניסו לבטל את רוע הגזירה, אך הם כשלו במאמציהם. בלית ברירה החליטה המחלקה לתכנון העיר לשמר רק כמה קירות, שנושאים אלמנטים אדריכליים מיוחדים. כך עוצב בשנת 1980 המקום בו אנו נמצאים, ובו ארובה, קיר חלונות מיוחד, והחזית המקורית של הבניין. על החזית נותרו שלט הכניסה המקורי, שעון גדול ויונת השלום, סמל המסדר הדיאקוניסי. הקמת האתר לוותה בהתנגדויות רבות. חוגים חרדיים טענו כי אין להנציח בלב ירושלים אגדה הקשורה בישו, ואילו אדריכלים הזהירו כי מדובר בתקדים מסוכן, שיאפשר ליזמים להרוס מבנים חשובים נוספים באותה שיטה. לעומתם טענו התומכים בתכנית, כי 'טליתא קומי' תשמש תמרור אזהרה לדורות הבאים, שימנע הריסת מבנים בעלי ערך.

 
חזיתו של בית היתומות טליתא קומי.

עד היום קשה לומר מי מהצדדים צדק בטענותיו. כך או אחרת, טליתא קומי הפכה לנקודת ציון חשובה ומוכרת בירושלים, בה נוהגים להיפגש צעירים ומבוגרים, מקומיים ותיירים. אחרי שננוח בגינה הקטנה, נצא ממנה אל השטח שמאחוריה, נפנה שמאלה ונחצה רחבה גדולה. בקצה הימני של הרחבה נישא מגדל גבוה במיוחד שנקרא 'מגדל העיר', ואליו מועדות פנינו. כדי להיכנס למגדל נפנה לפניו ימינה, ונעלה במדרגות אל רחוב עליאש. בקצה המדרגות נפנה שמאלה, ומיד שוב שמאלה אל הכניסה |7|. ניגש למעליות ונעלה בהן לקומה ה-20, בה שוכן 'מרכז ירושלים לשלום ואמת'. הביקור במקום זה אפשרי בתיאום מראש בלבד, וכולל הסבר על ייעוד המקום (פרטים במידע השימושי). ניכנס בליווי אחד העובדים אל אולם התפילה המטופח, בו שוררת אווירה שלווה, ונקפיד לשמור על השקט. מהחלונות המקיפים את האולם, נשקפת תצפית עוצרת נשימה על כל ירושלים, ועל ההרים המקיפים אותה. מהחלון הימני נראה את המשכו של רחוב המלך ג'ורג' שמתחתינו, את השכונות שבדרום ירושלים, ואת ההרים והגאיות שביניהן. מעבר להן מתרומם רכס הר חברון, ומשמאלו בולטת הפסגה הקטומה של הר ההרודיון. מגדל ימק"א מזדקר בצד שמאל, בלב העיר, ומעבר לו בולטים הרכס הירוק של ארמון הנציב, ושכונת תלפיות המתפתחת. מהחלון השמאלי, המשקיף לכיוון צפון, נראים במרחק הרי השומרון, וקרוב יותר פרושות השכונות החרדיות שבצפון ירושלים. המבט המרשים ביותר, נשקף מהחלון המרכזי לכיוון מזרח. באופק נראה רכס הר הצופים והר הזיתים, ומימינו נפרשים מרחבי מדבר יהודה הצהבהבים. קרוב יותר אלינו נבחין בכיפת הסלע ובמגדלי הכנסיות המתרוממים בעיר העתיקה, ובחומה המבצבצת מעט ימינה מהם. אם נביט ממש מתחתינו, נזהה את צלעות 'המשולש הירושלמי' ישר הזווית, סביבו אנו מטיילים. אחרי שנסיים ליהנות מהנוף, נתפנה להתרשם מהויטראז'ים היפהפיים שמקיפים את אולם התפילה, ומציגים את 12 שבטי ישראל. לעיצוב המושקע של הקומה אחראי ארגון "ישו קורא", המחזיק בבעלות על המקום.

"ישו קורא" הוא ארגון נוצרי אוונגליסטי, שנוסד בהודו, ופועל ברחבי העולם. מייסדי הארגון מאמינים כי תפילה כנה יכולה לשנות את המציאות ולנתב אותה. מכיוון שלבני האדם יש אחריות להשפיע על המתרחש סביבם, מציע הארגון ליחידים ולקבוצות להגיע לאחד מ-90 מגדלי התפילה שפזורים ברחבי העולם, ולהתפלל ממעמקי נפשם. את מגדל התפילה שבירושלים מפעילים יהודים-משיחיים, ובחלק גדול מהתפילות שנערכות בו, מברכים את מדינת ישראל ואת חיילי צה"ל. במגדל מתפללים יחידים וקבוצות ברוגע ובשלווה, בדממה או בליווי מוסיקלי. הנוף הנפלא הנשקף מאולם התפילה, מעורר השראה בקרב המתפללים, ועוזר להם להתרכז בתפילתם. כאשר רואים מול העיניים את התגשמות חזון הנביאים, את ירושלים הבנויה, ובתוכה וסביבה אתרים רבים המופיעים בכתבי הקודש, התפילה הופכת להיות מוחשית וממשית יותר.

מבלים ברחובות שסובבים את המשולש
בתום הביקור במגדל, נרד חזרה אל רחוב המלך ג'ורג', באותה דרך בה הגענו. נחצה את הרחבה, נעבור במעבר חצייה |6| אל צידו השני של הרחוב, ונמשיך ישר ברחוב בן יהודה. נרד במדרחוב הנעים, ובמהרה נגיע שוב אל פינת רחוב ההסתדרות |4|. נפנה ימינה, נתקדם כ-30 מטר בלבד, ונפנה שמאלה לרחוב שמאי |8|. נרד מעט ברחוב, ומיד נעבור ליד המקום בו שכנה במשך 65 שנים מסעדת 'טעמי' העממית, שנסגרה בשנת 2019. 

על קירות המסעדה היו תלויות תמונותיו של אלברט מג'ר ז"ל, שייסד את המקום כבר בשנת 1954. אלברט עלה ארצה מבולגריה עוד לפני קום המדינה, נלחם ונפצע במלחמת העצמאות, ועבד קשה כנהג מונית כדי להרוויח את לחמו. כאשר נפלה לידיו ההזדמנות, רכש אלברט את המקום הקטן שהיה בשולי מרכז העיר, ופתח בו מסעדה קטנה בשם 'טעמי'. הייתה זו המסעדה העממית הראשונה בירושלים, והיא הוסיפה למרכז העיר ניחוח חדש, שלא היה קיים בו עד אותם ימים. תושבי ירושלים התלהבו מאוד, והגיעו בהמוניהם אל המסעדה הקטנה, כדי ליהנות מחומוס איכותי או מאורז עם שעועית. "לבלוע! לא ללעוס. אין עצמות בחומוס", היה קורא אלברט בקול רם כדי לזרז את הלקוחות. "אצלנו יושבים איפה שאפשר ואוכלים כמה שיותר מהר, זה לא בית קפה פה", נהג אלברט להסביר את קריאותיו. מסעדת טעמי נחשבה למוסד מיתולוגי בירושלים. בעקבותיה נפתחו חומוסיות ומסעדות מזרחיות נוספות, שמשכו אליהן ואל מרכז העיר לקוחות רבים ומגוונים.


'פותחים שולחן' במסעדת טעמי.

נמשיך לרדת ברחוב, ונשים לב שהחניון שנמצא ממול נקרא "חניון אוריון", על שם בית קולנוע מפורסם ששכן לצידו. זהו אחד מבתי הקולנוע שפעלו באזור במשך עשרות שנים, ואנו נעבור ביניהם בדקות הקרובות, ונספר את סיפורם. כעת נפנה שמאלה ברחוב שמאי, נרד כדקה, ונפנה בהזדמנות הראשונה ימינה לרחוב דרום |9|. זהו מדרחוב קטן, ובו מסעדות מזון מהיר ופאבים שסגורים בשעות היום. בקצה המדרחוב נפגוש ברחוב הלל |10|, שמחולק למדרכה רחבה שמיועדת להולכי רגל, ולנתיב צר שמשמש את כלי הרכב. נפנה שמאלה ונרד ברחוב המטופח, בין ספסלים ועצים. במהרה נראה בצד ימין של הרחוב את הסניף הראשון של רשת 'ארומה', שהתחילה את דרכה כאן בשנת 1994. שלוש שנים קודם לכן, נסגר קולנוע "אור-גיל", בית הקולנוע האחרון במרכז העיר, שפעל באותו מקום במשך 40 שנים. שמו של בית הקולנוע חקוק באבן על העמוד השמאלי בכניסה לבניין, שנקרא בשמו. מעברו השני של הרחוב, במקום בו נמצא מועדון "רון ביליארד בר", שכן בית קולנוע נוסף, קולנוע רון. במרכז העיר ירושלים פעלו יותר מעשרה בתי קולנוע נוספים. המפורסמים שבהם היו קולנוע ציון עליו סיפרנו, קולנוע עדן וקולנוע אוריון, שהיה גם הגדול ביותר, והכיל 1,500 מקומות ישיבה. נשב על ספסל ברחוב הלל, נביט על הבניינים שסביבנו, ונשווה בדמיוננו כאילו היו בהם בתי קולנוע גדושים קהל.

מרכז העיר שהקימו הבריטים לפני כמעט מאה שנים, הפך לאזור הבילוי המרכזי של הירושלמים. לצד בתי הקפה, המסעדות והחנויות, קמו בזה אחר זה בתי קולנוע, שהקרינו סרטים במחירים זולים, ומשכו אליהם קהל רב. צעירים ומבוגרים מכל שכבות האוכלוסייה, הגיעו כדי לצפות בהקרנת בכורה של סרט שהגיע זה עתה מחו"ל, או בשביל ליהנות שוב מהסרט האהוב עליהם. כרזות הסרטים, והשלטים המאירים של בתי הקולנוע, עיטרו את הרחובות, והפכו את מרכז ירושלים ל"ברודוויי הישראלי". כל בעלי העסקים במרכז העיר התאימו את זמני העבודה שלהם לשעות ההקרנה של הסרטים – הצגת שחרית בבוקר, הצגה ראשונה ב-19:30 בערב, והצגה שנייה ב-21:30. כך הפכו בתי הקולנוע לעוגן התרבותי החשוב ביותר בירושלים. בשנות ה-70 של המאה העשרים, החלה המציאות להשתנות. שידורי הטלוויזיה שהלכו והתרחבו, יחד עם התפתחות הוידאו וה-DVD, הביאו את הצופים לוותר על חוויית המסך הגדול, לטובת כורסת הטלוויזיה. בזה אחר זה נסגרו בתי הקולנוע העממיים, ומרכז העיר איבד מקסמו.

רק במהלך שנות ה-2000, עם הפעלתה של הרכבת הקלה, החל מרכז העיר להתאושש, ותושבי ירושלים חוזרים לבלות בו. כעת נמשיך לרדת ברחוב הלל, נחצה את רחוב ביאנקיני, וכעבור דקה נפנה שמאלה אל רחבה גדולה |11|, המכונה "כיכר הירח". סביב הרחבה מוצבים ספסלים, ובצידה הימני מצוי אמפי קטן וכר דשא מוריק, עליהם אפשר לשבת למנוחה. הרבה לפני שהייתה כאן כיכר מרווחת, רכשה את השטח הכנסייה הגרמנית-קתולית, ובשנת 1877 היא הקימה עליו אכסניה ובית ספר לנערות. כמו בית היתומות טליתא קומי, גם מבנים אלה היו בין הראשונים שנבנו מחוץ לעיר העתיקה. שני העמודים שבכניסה לרחבה, הם שריד לחומה שהקיפה את המתחם הגרמני רחב הידיים. ברבות הימים קיבל בית הספר את הכינוי "בית ספר שמידט", על שם מנהלו המיתולוגי, הכומר הגרמני וילהלם שמידט. שנים רבות אחר כך, החליף אותו בית הספר הציוני-דתי "מעלה", בו למדו אישים מפורסמים כמו יהודה עמיחי, חיים באר, אמנון דנקנר ופרופסור דניאל כהנמן. אך הפרק המיוחד ביותר בתולדות המבנה, נכתב ממש בזמננו. נביט על הבניין השמאלי, ונראה שבחזיתו מוצב שלט מעניין – "בית הכנסת כמנהג בני רומה". ניכנס אל הבניין, נעלה אל הקומה השנייה, ונשלם עבור הביקור. נפתח את הדלת השמאלית, ונעמוד נפעמים בתוך בית כנסת איטלקי מרהיב ביופיו.

הקהילות היהודיות באיטליה היו תמיד מיוחדות במינן. יהודי איטליה הקפידו על מנהגים עתיקים ביותר, התפללו בסגנון ייחודי, והשקיעו באמנות ובאסתטיקה. בזמן מלחמת העולם השנייה, עזבו יהודים רבים את איטליה, ובתי כנסת רבים נותרו נטושים ועזובים. לאחר קום המדינה, התחיל ד"ר שלמה אומברטו נכון, יו"ר ארגון יוצאי איטליה, במבצע מיוחד. ד"ר נכון ביקש להעלות ארצה ארונות קודש ותשמישי קדושה מרחבי איטליה, וכך להציל אותם ואת המורשת האיטלקית המפוארת. כאשר הגיעו נכון ושותפיו לעיירה הקטנה קונליאנו ונטו שמצפון לונציה, הם מצאו בה בית כנסת עזוב ויפהפה, והחליטו להעלות אותו בשלמותו לארץ ישראל. ד"ר נכון שב ארצה, וחיפש מקום לשכן בו את בית הכנסת. מכיוון שבנותיו למדו בבית הספר "מעלה", פנה ד"ר נכון למנהל בית הספר. המנהל הסכים להקצות למטרה זו אולם קטן, ששימש במקור כקפלת תפילה באכסניה הגרמנית. בשנת 1952 הועבר בית הכנסת לכאן, על כל תכולתו: הספסלים העשויים עץ דובדבן, הבמה המפוארת, הכתובות המקיפות את המבנה, וכמובן ארון הקודש המפואר שנבנה כבר במאה ה-16. חזיתו של הארון מצופה עלה זהב טהור בשווי 18 קראט, וסביבה עיטורים וגילופים יפהפיים של גפנים. כדאי להתקרב אל הארון, ולראות את הכתובת שבתחתיתו, המזכירה את נתן אוטולנגו, ששימש רב הקהילה באיטליה במאות ה-17-16. בית הכנסת פתח את שעריו ליוצאי איטליה שמתגוררים בישראל, ועד היום הם ממשיכים להתפלל בו מדי שבת,. אם תעברו בין הספסלים, תבחינו בשמות המשפחה המיוחדים של המתפללים הקבועים בבית הכנסת: פיפרנו, דלה פרגולה, קמפניינו, קאסוטו ועוד. התפילה נעשית בנוסח איטלקי ייחודי, לפי מנהג "בני רומא" המסורתי. זהו אחד המנהגים העתיקים ביותר בעולם היהודי, והוא נחשב הקרוב ביותר למנהג ארץ ישראל בימי בית שני.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

 
בית הכנסת האיטלקי מרהיב ביופיו.

דוד קאסוטו, נכדו של פרשן התנ"ך הידוע ואחד מראשי הקהילה, מספר שבכל שבת וחג גודשים את בית הכנסת כ-150 מתפללים, יותר מאשר היו בקהילה המקורית בקונליאנו ונטו. רבים מהמתפללים מגיעים ברגל מרחבי ירושלים, ולא מוכנים לוותר על התפילה המסורתית האהובה עליהם. קאסוטו, אדריכל במקצועו, היה שותף בתהליך שחזור בית הכנסת, שהסתיים באופן רשמי בשנת 1982. "עשינו כמיטב יכולתנו כדי שבית הכנסת ייראה כפי שהיה במקור, אך כמובן היינו צריכים להתחשב במגבלות המקום. לכן קידמנו את הבמה מעט קדימה, והוספנו כמה ספסלים מבית כנסת איטלקי אחר", מספר קאסוטו. "בסופו של דבר, יש משהו מיוחד בכך שבית כנסת מעיירה קטנטנה בצפון איטליה, מצא את עצמו בלב ליבה של בירת ישראל". אחרי שנסיים להסתובב בבית הכנסת, נעבור אל המוזיאון הקטן שנמצא מולו. המוזיאון מחזיק אוסף יחיד במינו של חפצי קודש ותשמישי קדושה בני מאות שנים, שנאספו מרחבי איטליה, וכך משמר את המסורת המפוארת של יהדות איטליה. נתרשם מכלי הכסף, כתרי התורה, הפרוכות והטליתות, כיסאות אליהו הנביא ועוד שלל חפצים. אחרי הביקור במוזיאון המיוחד, נצא חזרה אל הכיכר |11|. ניצמד לצידה השמאלי, ונצא ממנה דרך סמטה צרה, המכונה 'מעבר בית הכנסת'. נעבור ליד כיכר המוסיקה שנמצאת משמאל, ובתוך דקה נגיע לרחוב יואל משה סלומון |12|. זהו מדרחוב יפהפה, התוחם את שכונת נחלת שבעה. נפנה ימינה, נעבור ליד סניף של מסעדת 'רחמו' הידועה, ובמהרה נגיע לקצה הרחוב. נפנה שמאלה, נעלה במתינות לצד הכביש, ואחרי כמה עשרות מטרים נחצה אותו, וניגש אל כיכר רחבה שמכונה "כיכר החתולות" |13|. את המילה "חתולות" נהוג לומר במלעיל, כאשר ההברה "תוּ" מודגשת. הכיכר זכתה בשם העממי הזה, משום שלצידה היו מונחים פחי אשפה גדולים, ואלה משכו אליה חתולים רבים. ניגש אל אמפי קטנטן שנמצא במרכז הכיכר, נעמוד באמצע המעגל כשפנינו אליו, נקפיד שאף אחד לא יישב על ספסלי האמפי, ונתחיל לדבר. לפתע נשים לב, כי אנו שומעים את קולנו חוזר אלינו ומהדהד באוזנינו. אחרי שנהנה מהאטרקציה הנחמדה, נחזור אל הכביש, נחצה אותו ונעלה לכיכר נוספת, מטופחת יותר. כיכר זו מכונה כיכר חביליו, והיא מוקפת מבנים יפים ומסעדות. בצד שמאל של חזית המבנה שמולנו ישנו פתח מקושת, ואנו ניכנס בו. נעלה במדרגות, ונמצא את עצמנו בסמטה מיוחדת במינה, "החצר הירושלמית" שמה. החצר המאורכת מוקפת בתי מגורים ומסעדות, ושוררת בה אווירה אינטימית וקסומה. נעבור בין הכיסאות והשולחנות של המסעדות, ונהנה ממראה המבנים העתיקים, המחופים צמחייה מוריקה. במקור הייתה שייכת החצר לשלמה פיינגולד, יזם יהודי עשיר, ודמות שנויה במחלוקת בירושלים של ראשית המאה העשרים. פיינגולד נולד והתחנך כיהודי, אך נודע בציבור כמי שהמיר את דתו, ואף כונה על ידי ש"י עגנון "המשומד". רבים שמרו ממנו מרחק, אך שלמה פיינגולד המשיך בשלו, ובנה כאן חצר מוקפת בניינים, ששימשה מרכז עסקי חי ותוסס. גם כיום, בשעות אחר הצהרים והערב, הופכת האווירה בחצר בתי פייגולד תוססת מאוד, והמוני מבלים מגיעים לסעוד בה. בקצה החצר נעבור במעבר מקושת נוסף, המוביל לרחוב יפו |14|. נפנה שמאלה, נלך במדרחוב היפה לצד מסילת הרכבת הקלה, וכעבור 4-3 דקות נגיע שוב לכיכר ציון |2|. את הסיור מומלץ לסיים בבילוי בבית קפה מיוחד במינו, המתמחה בוופלים בלגיים איכותיים. כדי להגיע אליו נפנה שמאלה לרחוב יואל משה סלומון, ואחרי דקה ימינה לרחוב שמאי |15|. מיד נראה בצד שמאל של הרחוב את השלט "בבית-קפה", המצויר על רקע של וופל בלגי. ניכנס לבית הקפה הקטנטן, ונהנה מהאווירה הקלילה ששוררת בו.


הכניסה הצבעונית לבית הוופל הבלגי "בבית־קפה".

את פנינו יקבלו מלצרים חייכניים, לבושים שביס לבן וסינר, שנראים תמיד כמו בני משפחה. "כן, כולנו נשואים. אחד לשני", מסבירים המלצרים את הקשר הטוב ביניהם. האמת היא, שכדי לעבוד ב'בבית-קפה' צריך להיות קודם כל נחמד ויצירתי. המלצרים לא רק מכינים את הוופלים, הם גם מציירים על קירות בית הקפה, כותבים על הלוח ומעלים יוזמות ורעיונות לפיתוח המקום. על לוח המודעות אפשר למצוא תשובות לשאלות נפוצות של לקוחות, לצד מבצעים מגניבים ותחרויות ציורים. בתפריט, שכתוב גם הוא על לוח גיר, תוכלו למצוא תוספות ורטבים לא שגרתיים כמו קרם ערמונים או אגוזי לוז, שמשדרגים את הוופלים הבלגיים. ב"בבית-קפה" מקפידים להשתמש בחומרים איכותיים בלבד, ולא חוסכים על רוטב מייפל קנדי, או ריבת חלב שמיובאת מארגנטינה. הוופל הבלגי המשובח מגיע בשני חלקים, ומוגש על קרטונים ולא על צלחת. אם תעזו לשאול אם אפשר לקבל מזלג, יסבירו לכם בנימוס שוופל בלגי אוכלים עם הידיים, כמו שאוכלים פיצה.

אחרי שנקנח בוופל טעים, נסיים את הסיור. מי שהגיע עם רכב יחזור אל מקום החנייה, ומי שמעוניין להגיע אל הרכבת הקלה, יחזור באותה דרך לכיכר ציון |2|, וממנה יעלה כ-2 דקות ברחוב יפו אל תחנת יפו מרכז.

סיפור אישי – כל-בו שוורץ:
מפי יהודה סלנט, סבא של ערן

ליד קולנוע ציון, נבנה בשנת 1936 בניין מפואר בן שבע קומות. בבניין הזה שכן בית הכלבו הגדול ביותר בירושלים - כלבו שוורץ. כלבו שוורץ משך אליו המוני קונים, ואפשר היה לרכוש בו מגוון רחב של מוצרים, בהם כלי בית, בגדים, מכשירי כתיבה ועוד. אל בית הכלבו הגעתי לראשונה בהיותי נער צעיר בן 13 וחצי. כמה חודשים קודם לכן התייתמתי מאבי, הפסקתי את לימודיי, והתחלתי לעזור בפרנסת המשפחה. אחרי שניסיתי כמה עבודות זמניות שלא התאימו לכישוריי, התקבלתי לעבודה כעוזר למנהלת החשבונות בכלבו שוורץ. אט-אט למדתי את מלאכת הנהלת החשבונות, ורכשתי לי מקום עבודה נוח וביתי. בעל בית הכלבו, אדון קרנינגספלד, חיבב אותי מאוד, ובשעות עומס נקראתי לסייע לאשתו בתפעול הקופה. מכיוון שגדלתי בבית דתי, נהגתי לחבוש לראשי כובע קסקט, ששימש לי בתור כיסוי ראש. את הכיפה הייתי חובש בעיקר בשבתות, ובשעת התפילה בבית הכנסת. הייתה זו שנת האבל על מות אבי, ולמרות שהייתי צעיר, נהגתי לעבור לפני התיבה, לומר קדיש ולשמש כשליח ציבור. באחת השבתות, בזמן שעברתי לפני התיבה, משך אחד המתפללים את הטלית בכוח מעלי, וקרא בקול: "אפיקורס לא יהיה כאן שליח ציבור!". לא הבנתי במה חטאתי, אך נפגעתי עד עמקי נשמתי, וברחתי מבית הכנסת. הרב שלמה גורן המפורסם, שהתפלל באותו בית כנסת, רדף אחריי וניסה לשכנע אותי לחזור אל התפילה: "יהודה'לה, בוא, חזור פנימה". אך אני הייתי כה כואב ומבויש, ועניתי לו במילים שחרוטות עמוק בזכרוני: "איני חוזר לבית הכנסת. יהודה'לה מת". כעבור זמן מה, ביקשתי להבין מה עשיתי, שגרם לאיש זר לבייש אותי בפני כל הקהל. התברר לי כי באחד הימים בהם ישבתי בקופת הכלבו, ראה אותי אותו אדם ללא הקסקט, כשראשי גלוי, והסיק מיד ש"הורדתי את הכיפה". אותו אדם לא חשב לברר עימי את הדבר. הוא בייש אותי בפומבי, ובכך הרחיק אותי מהעולם הדתי. בתום שנת האבל על אבי, חדלתי ללכת לבית הכנסת, והתחלתי לנהל אורח חיים חילוני. 

סיור לילי – בילוי מהנה במשולש הירושלמי ובסביבתו:

במשך שנים רבות היה מרכז ירושלים מתרוקן בשעות הערב. בתי הקולנוע שנסגרו, לצד תרבות הבילוי בקניונים שצברה תאוצה, הביאו לכך שמרכז העיר היה חשוך ושקט. בשנים האחרונות השתנה המצב מהקצה לקצה. בתי קפה, מסעדות ופאבים רבים פתחו את שעריהם, והמונים גודשים אותם מדי ערב, עד השעות הקטנות של הלילה. המקומות המומלצים ביותר הם המסעדות ב"חצר הירושלמית" האותנטית, הפאבים ברחובות דרום ושמעון בן-שטח, ובתי הקפה הפזורים ברחובות לונץ ודורות ראשונים, שנמצאים בתוך 'המשולש'. השיטוט ברחובות המוארים באור רך, מהנה ומאוד מומלץ. הרכבת הקלה, שפעילה עד חצות, מאפשרת לאנשים להגיע בנוחות לאזור, והיא אחד המנופים שמאפשרים למרכז העיר להיות שוב זירה תוססת של בילויים, לצעירים ומבוגרים כאחד.

מידע שימושי:
ארנקי ורשבסקי
טלפון: 02-6240181.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 19:00-10:00. ביום ו בין השעות 13:00-09:00.
כניסה: ללא תשלום.

כובעי פרסטר
שעות פתיחה: בימים א-ו, בין השעות 13:00-09:30. בימים א,ב,ד,ה גם בשעות 18:30-16:00.
כניסה: ללא תשלום.

מסעדת פינתי
טלפון: 02-6254540.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 20:00-08:00. ביום ו בין השעות 14:30-08:00.
כניסה: ללא תשלום.

מרכז ירושלים לשלום ואמת
טלפון: 050-9377323. (המענה באנגלית)
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-09:00, בתיאום מראש בלבד. מנהלי המרכז מעדיפים לקבל קבוצות בשעות הבוקר.
כניסה: ללא תשלום.

מסעדת טעמי - סגורה

מוזיאון יהדות איטליה
טלפון: 02-6241610.
שעות פתיחה: בימים א,ג,ד, בין השעות 17:00-10:00. ביום ה בין השעות 21:00-12:00. ביום ו בין השעות 13:00-10:00. הדרכה וקבוצות בתיאום מראש.
כניסה: בתשלום.

בבית-קפה
שעות פתיחה: בימים א-ד, בין השעות 01:00-12:00. ביום ה בין השעות 02:00-12:00. ביום ו החל מ-10:00 ועד שעה וחצי לפני כניסת השבת. במוצ"ש החל משעה אחרי יציאת השבת ועד 02:00.
כניסה: ללא תשלום.

 

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

 

מסלולים נוספים באיזור
למסלולים נוספים >