כנסת ישראל... בעקבות כנסת ישראל - בין גנים ואמנים, מביתה הישן של הכנסת למשכנה החדש

אתרים שמחייבים תיאום מראש > בית שץ. קבוצות צריכות לתאם גם את הביקור בכנסת. פרטים במידע השימושי.

איפה חונים > מכיוון שאין מקום חנייה קרוב ונוח לנקודת ההתחלה, מומלץ לנסוע בתחבורה ציבורית. מי שמגיע במכונית, ייסע לרחוב הלל ויחפש חנייה באזור. אפשר לחנות באחד החניונים שבסביבה, כמו זה שברחוב רבי עקיבא או מתחת לכיכר החתולות. ניתן גם לחנות בחנייה עירונית לצד המדרכה באחד הרחובות הסמוכים. ממקום החנייה הולכים אל גן המנורה, שנמצא בפינת הרחובות המלך ג'ורג' ובן יהודה |1|, שם מתחיל סיורנו. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה ברחוב רוטשילד |16| שבסוף המסלול.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית < מהתחנה המרכזית נוסעים ברכבת הקלה, ויורדים בתחנת יפו מרכז. מהתחנה חוזרים מעט במעלה רחוב יפו, פונים שמאלה לרחוב המלך ג'ורג', ומתקדמים עוד כ-5 דקות אל נקודת ההתחלה בגן המנורה |1|. ניתן גם לנסוע בקווים 38,32,22,19,18,17,13 שיוצאים מרחבי העיר ומגיעים לרחוב המלך ג'ורג'.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: רחוב הלל, ירושלים. לנקודת ההתחלה: גן מנורה, המלך ג'ורג', ירושלים. לנקודת הסיום: רחוב רוטשילד, ירושלים.

חברי כנסת ואמנים במרכז ירושלים
את סיורנו בעקבות משכנה של כנסת ישראל, אנו מתחילים בגן המנורה |1| שנמצא בלב ליבה הסואן של ירושלים, צמוד למפגש הרחובות המלך ג'ורג' ובן יהודה. בגן הקטן פזורים עצי זית וברושים, ובמרכזו פסל של סוס עשוי ברונזה. פסל זה הוענק במתנה לירושלים מממשלת סלובניה לרגל חגיגות 3,000 שנים לייסודה, והוא העניק לגן את שמו העממי, גן הסוס. בשונה מפסלי סוסים אביריים שמסמלים בדרך כלל עוצמה וניצחון צבאי, הסוס הסלובני הוא עדין ורך, אין עליו רוכב חמוש בחרב, וקימורי גופו מזכירים תנועת ריקוד יותר מאשר כוחנות צבאית. כך ביקש הפסל אוסקר קוגוי לבטא את השאיפה לשלום בין תושבי העיר. מאחורי הפסל יש מדשאה קטנה, הגולשת אל שטח חפור וחצוב בסלע, בתוכו בנוי אמפי קטן. נרד בשביל מסודר אל האמפי, נשב לצד מזרקת מפלי מים, ונספר כיצד נוצר השטח החפור בלב ירושלים, ומה אירע בו לאורך השנים.

מרכז העיר החדש של ירושלים נחנך בשנות העשרים של המאה שעברה, והשתרע סביב משולש הרחובות יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג'. על השטח הסמוך לפינת המשולש בה אנו נמצאים, היה מתוכנן לקום בית מלון מודרני בן שמונה קומות. עשרות פועלים וחוצבים הועסקו בחפירת יסודות המלון, אך בתוך זמן מה נקלעו המשקיעים לקשיים כספיים, והעבודות הופסקו. בלב העיר נותר בור עמוק, שהתמלא באשפה והפך למפגע תברואתי. כשנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל, עברה הכנסת להשתכן בירושלים, בבניין שצמוד אל הבור מדרום. מבנה זה מוכר בשם 'בית פרומין', משום שנבנה זמן קצר קודם לכן על ידי משפחת פרומין, בעלי מפעל הביסקויטים המפורסם. עד אז ערכה הכנסת את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בבית דיזנגוף או בבניין קולנוע קסם שבתל-אביב (מגדל האופרה של ימינו), ואילו ב-13 במרץ 1950, ערכה מליאת הכנסת את ישיבתה הראשונה בירושלים. מפאת כבודה של הכנסת, החלה עיריית ירושלים לטפל בבור המוזנח, והקימה בתוכו גן קטן. שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1956, קיבלה מדינת ישראל מתנה מממשלת בריטניה – פסל ברונזה ענק של מנורה, ועליו תבליטים של אירועים בתולדות עם ישראל. המקום הטבעי ביותר עבור המנורה, היה משכן הכנסת בבית פרומין. אך בשל חששות הלכתיים, הוחלט להציב את פסל המנורה בגן הקטן הצמוד לכנסת. ב-15 במאי 1956, יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, הוצב פסל המנורה במרכז האמפי בו אנו יושבים, והגן הקטן זכה בשם – גן המנורה. עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1966, עברה הכנסת למשכנה הנוכחי בגבעת רם. פסל המנורה עבר עימה אל גן הורדים הסמוך למשכן, ואנו נגיע אליו בהמשך הסיור.

מהאמפי נעלה חזרה לכיוון הרחוב, נפנה ימינה ונחצה את רחוב בארי. הבניין הפינתי שמימיננו, בעל החזית העגולה, הוא בית פרומין, ובו שכנה כנסת ישראל במשך 17 שנים, מחודש מרץ 1950 ועד אוגוסט 1966. בשנת 2019 עתיד להיפתח כאן מוזיאון הכנסת, שישחזר את מראה אולם המליאה, מזנון הכנסת וחזית הבניין, וינציח את שנות פעילותה של הכנסת כאן. עד אז יערכו בבניין שיפוצים, והוא יוקף בגדרות. כדי לחבר את ההולכים ברחוב לסיפורו של בית פרומין, מוצגים על הגדרות תמונות, ציטוטים ומידע על אירועים מרכזיים שהתרחשו בו, בשנים בהן שכנה כאן כנסת ישראל. נוכל להקיף את הבניין, להתרשם משלל התמונות המרגשות, ולספר את סיפורו. 

עבודות גננות בגן המנורה בשנות ה־50 של המאה שעברה.

במקור תכננה משפחת פרומין להקצות את הבניין שהיה בבעלותה למגורים ולמסחר, אך לאור בקשת המדינה, היא הסכימה לשנות את ייעודו. כך נבנה אולם המליאה בחלל שיועד לסניף בנק, ואילו חדרי העבודה של חברי הכנסת שכנו בדירות מגורים. בדברי הפתיחה של הישיבה הראשונה שנערכה כאן, אמר יו"ר הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק: "אין אנו יודעים אם מצויה כאן כל הנוחיות הדרושה לעבודתנו, אבל עלינו לקבל באהבה גם את התנאים שאינם מספיקים עדיין לעבודה שיטתית מסודרת...". ואכן, עם השנים מצאו חברי הכנסת את היתרונות שבקרבה למרכז העיר. הם ערכו ישיבות במסעדות הסמוכות, במיוחד בקפה 'טעמון' ששכן בפינת הבניין שממול, ונהנו מאהדת הציבור שהסתובב במרכז העיר. תושבי ירושלים נהגו לעמוד על המדרכה שממול, לצפות בנבחרי האומה בכניסתם לבניין ובצאתם ממנו, ולמחוא להם כפיים. במהלך 17 השנים בהן פעלה כאן כנסת ישראל, התחלפו שש כנסות ו-13 ממשלות. אלה הספיקו לחוקק חוקים בסיסיים כמו חוק החינוך הממלכתי וחוק ביטוח לאומי, ולקבל כמה החלטות מרכזיות בתולדות המדינה, כמו אישור חוק השבות וההחלטה על עשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אחד האירועים הדרמטיים ביותר שהתרחשו בבניין זה, אירע ב-29 באוקטובר 1957. בזמן המליאה הושלך רימון מיציע הקהל לעבר שולחן הממשלה, וגרם לפציעתם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ושל כמה שרים. אירוע זה, יחד עם הצפיפות ותנאי העבודה הלא נוחים, עודדו את חברי הכנסת להאיץ את בנייתו של משכן קבע מסודר ומתאים עבור הכנסת.

על תהליך המעבר מכאן לגבעת רם, נספר בהמשך הסיור. כעת נתקדם עוד מעט ברחוב המלך ג'ורג', ונפנה בהזדמנות הראשונה ימינה לרחוב שץ |2|. נעלה במדרחוב היפה בין חנויות ובתי קפה, ובימי שישי נתעכב בדוכני אמנים שפזורים משני צדדיו, ומציגים את עבודותיהם למכירה. אחרי דקה נגיע לקצה הרחוב |3|, ונראה מולנו מתחם מוקף חומת שיניות. הבניין הימני במתחם משמש את המחלקה לארכיטקטורה של 'בצלאל', ואילו הבניין השמאלי מכונה 'בית האמנים'. אם נביט אל ראשו של בית האמנים, נגלה פסל של מנורה שמתנוסס על הגג. אמנם אין קשר בין פסל זה לבין מנורת הכנסת, אך גם הוא טומן בחובו סיפור מרגש.

את פסל המנורה עיצב האמן זאב רבן מגזע עץ חרוך, שמזכיר במראהו נחושת. היה זה גזע עץ שניטע במקור על ידי בנימין זאב הרצל בשנת 1898, בביקורו היחיד בארץ ישראל: "במוצא, על חלקתו של ברוזה... נטעתי ארז צעיר. וולפסון נטע דקל קטן", כתב הרצל ביומנו. 17 שנים מאוחר יותר נכרת העץ ונשרף בידי ערבים מהכפרים הסמוכים. גזעו החרוך הועלה לירושלים, ונערכה לו מעין הלוויה בחצר בית הספר 'בצלאל'. במעמד זה הבטיח פרופסור בוריס שץ, מייסד בצלאל, כי כאשר תהיה אוניברסיטה בירושלים, יכינו מגזע העץ הזה תורן ודגל שיתנוסס מעליה. שנים ספורות אחר כך לקח זאב רבן את הגזע, ופיסל ממנו את מנורת המקדש. כאשר שב בוריס שץ מגלותו בצפת בתום מלחמת העולם הראשונה, הוא הורה להציב את המנורה שהכין חברו על גג בית הספר לאמנויות בצלאל, מולו אנו עומדים כעת.

הפסל שנמצא כיום על הגג הינו העתק של המנורה אותה פיסל זאב רבן, אך הוא דומה מאוד למקור. כעת נחצה את הכביש, נפנה שמאלה ברחוב שמואל הנגיד, וניכנס לחצר בית האמנים שמימין. כבר בחצר הפסטורלית נתחיל להרגיש את האווירה האמנותית ששוררת במקום. משני צדדיו של גרם המדרגות המוביל אל הבית, מגולפים תבליטי אבן שמתארים סצינות מן המקרא, ומעל דלת הכניסה מופיע עיטור יפה של מנורה. ניכנס פנימה אל אולם מקושת המרוצף באבן, ונתרשם מיצירות האמנות שפזורות בו. כל היצירות הן מעשה ידיו של האמן המפורסם זאב רבן, ואנו ניעזר בהן כדי לספר את סיפורו של המקום.

שלמה זלמן דב שץ, המוכר בשם בוריס שץ, נולד בשנת 1866 בליטא. כבר בצעירותו פרש שץ מלימודיו בבית המדרש, ובגיל 23 נסע ללמוד ציור ופיסול בפריז. בזכות כישרונו הטבעי התקדם בוריס שץ במהירות, ותוך זמן קצר קיבל את התואר פרופסור. פסליו וציוריו הוצגו בתערוכות נחשבות, והוא זכה לפרסום ולאהדה רבה. אחד מפסליו החשובים של שץ הוא פסלו של מתתיהו החשמונאי. מלך בולגריה באותם ימים, פרדיננד הראשון, התרשם מאוד מהפסל והזמין את בוריס שץ להיות פסל החצר המלכותי. שץ נענה לאתגר, עבר עם משפחתו לבולגריה, ואף ייסד בסופיה אקדמיה לאמנות. באותן שנים נרקם במוחו של בוריס שץ חלום - להקים בית ספר לאמנות בארץ ישראל. בראשית שנת 1903 נפגש שץ עם בנימין זאב הרצל בוינה, ושטח בפניו את הרעיון עד לפרטיו הקטנים ביותר. "טוב, נעשה את הדבר, אמר הרצל בלחש ובהחלטיות", כתב שץ ביומנו. "אך איזה שם תקרא לבית ספרך?", שאל חוזה המדינה. "בצלאל", ענה בוריס, "בשם חכם החרשים הראשון, שבנה לנו לפנים מקדש במדבר". כוונתו של בוריס שץ הייתה לבצלאל בן-אורי, האמן שתכנן את המשכן וכליו בזמן נדודי בני ישראל במדבר. ואכן, כעבור שלוש שנים קם בירושלים בית הספר עליו חלם בוריס שץ. בתצלום שמוצג על הקיר הימני אפשר לראות את פרופ' שץ יחד עם אחד המורים בבית הספר, כשהם עומדים מחוץ לחומת המתחם, ברחוב שמואל הנגיד של ימינו. התצלום נתון במסגרת נחושת יפהפייה, המרוקעת בדמויות מקראיות ובפסוקים מן התנ"ך, ו'מדברת' באותה שפה של דלתות הנחושת שניצבות ממול. אלה רק דוגמאות לאופן בו ביקשו שץ וחבריו להחיות את האמנות היהודית, ולהמציא אותה מחדש. בתוך שנים ספורות למדו ב'בצלאל' מאות תלמידים במגוון רחב של אמנויות, ובסגל המורים אפשר היה למצוא את מיטב האמנים הארצישראליים, כמו אָבֵּל פַּן וזאב רבן. באותן שנים שכנו כיתות הלימוד וסדנאות היצירה בבניין הצפוני, ואילו הבניין בו אנו נמצאים שימש כמוזיאון, ונועד להעניק השראה לתלמידי בית הספר. בין מאות התלמידים הסתובב בגאווה פרופ' שץ, כשהוא לבוש גלביה לבנה ומלווה בטווס ששימש לו חיית מחמד. בהמשך השנים חווה בית הספר כמה משברים קשים, והוא נסגר מחוסר תקציב בשנת 1929. שלוש שנים מאוחר יותר נפטר בוריס שץ, ונדמה היה כי חלומו נגוז בטרם עת. אך ממשיכי דרכו של שץ לא אמרו נואש, ובשנת 1935 נפתח בית הספר מחדש, ושב לשמש כר פורה ליצירה יהודית חדשנית. תלמידיו של הפרופסור לא שכחו את מורם ורבם, והציבו מעל אחת מדלתות האולם מצבה לזכרו, בה כתוב: 'זלמן דוב, בוריס... שץ, מייסד בצלאל, תרכ"ז – תרצ"ב'.

כיום משמש המבנה בית לאמנים ירושלמים, ובחדרים שמסביב מוצגות תערוכות מתחלפות. בתום הביקור במקום נצא חזרה אל הרחוב, נפנה שמאלה, ונעבור ליד הכניסה לבניין השני, המשמש גם היום כקמפוס של האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל'. גם כיום ממשיך 'בצלאל' להוביל את הכשרת האמנים בירושלים, ובמחלקות האמנותיות השונות לומדים אלפי תלמידים מדי שנה. נתקדם במקביל לחומה, ונפנה שמאלה למדרחוב נוסף, שנקרא בשמו של בית הספר. נעלה בין גלריות ובתי קפה, ונשים לב שחומת המתחם ממשיכה ללוות אותנו משמאל. מעל אחת הדלתות בחומה אפשר לראות עד היום שלט ישן, הנושא את השם 'בצלאל'. ניתן להתרשם מהתמונות שקבועות על החומה, המספרות גם הן על המבנים ועל האמנים שפעלו כאן, ובימי שישי אפשר לשוטט בין דוכני האמנים שפזורים גם ברחוב הזה. כעבור דקה נראה משמאל דלת עץ יפה |4|, ולצידה חלון ראווה ושלט קרמיקה תוצרת בצלאל: "גלִירְיַה שץ". מאחורי דלת זו נמצאת שכיית חמדה יפהפייה - הבית שבנו בוריס שץ ומשפחתו בשנת 1915. הבית נפתח למבקרים מספר פעמים בחודש, ומאפשר לנו הצצה אל חייה של המשפחה האמנותית. את פנינו יקבל מדריך מקומי בן המשפחה, והוא יוסיף לביקור סיפורים מרגשים ומסתוריים מתולדות הבית, המשפחה ויצירות האמנות. תחילה נשב בחצר יפהפייה מוקפת צמחייה, ולאחר מכן נתקדם בשביל אבנים צר שמוביל אל הבית. נתרשם מיצירות אמנות שפזורות לצד השביל, ובמיוחד מראשו המרהיב של פסל מתתיהו החשמונאי, אחת מיצירות המופת של בוריס שץ. במהרה נגיע לאולם קטן ופשוט, המשמש כסטודיו לאמנים מקומיים. סביב שולחן עבודה מוצגות כמה מעבודות האמנות של בני משפחת שץ, לצד דיוקנאות של בוריס שץ שאוירו בידי אמנים שונים. מומלץ לסרוק ולצפות בהדרכת הוידאו, וכן בסרט על תולדות 'בצלאל' ומשפחת שץ שמוצג במקום. ילדיו של בוריס, בצלאל (ליליק) וזהרה, המשיכו את דרכו והיו לאמנים נועזים ומצליחים. הם היו ממייסדי כפר האמנים עין הוד, הקימו סדנה לאמנות שימושית בשם 'יד', ועיצבו את שערי בית הנשיא ואת מנורת ששת הקנים המוצבת ב'יד ושם'. עם פטירתה של זהרה בשנת 1999, החליטו בני המשפחה לשמור על אופיו האמנותי של הבית, ועד היום פועלים בו כמה יוצרים ירושלמים.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


יצירתו המיוחדת של בוריס שץ, 'שמשון ודלילה', מוצגת בביתו ברחוב שץ.

בין תצפיות וגנים, אל קרית הלאום
אחרי הביקור בבית שץ נצא חזרה לרחוב בצלאל, נפנה שמאלה, ונתחיל לרדת בו. נעבור ליד כמה בתי קפה נוספים, נחצה את רחוב טרומפלדור, ומעט אחריו נפנה שמאלה בגרם מדרגות שמוביל אל רחבה קטנה. סביב הרחבה פזורים ספסלים, ובצידה הימני ניצב מרכז התרבות ז'ראר בכר, שמוכר גם כ'בית העם' של ירושלים. במשך שנים רבות היה זה בניין ריק ומוזנח. אך במשך כמה חודשים בשנת 1961, היו נשואות עיניהם של אזרחי מדינת ישראל אל הבניין הזה, בו התנהל משפט אייכמן. אדולף אייכמן, שנלכד שנה קודם לכן בארגנטינה, הואשם ב-15 סעיפי אישום חמורים, ביניהם פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי. המשפט היה סוער ומורכב, ופסק דינו הוקרא לאורך שלושה ימים רצופים. בימים אלה, בין ה-11 ל-13 בדצמבר 1961, נצמדו אזרחי ישראל אל מקלטי הרדיו, והאזינו להחלטתו חסרת התקדים של בית המשפט, להוציא להורג את הפושע הנאצי. כחמישה חודשים מאוחר יותר, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה, גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. לאחר המשפט שב הבניין לשמש כ'בית עם', ומאוחר יותר הוסב למרכז מופעים ותרבות. נתקרב אל חזית הבניין, לפניה נפנה שמאלה, ובמהרה נתחבר לרחוב מנורה |5|. נתקדם ברחוב הצר, ובתוך כ-2 דקות נגיע לרחוב אוסישקין |6|. נפנה שוב שמאלה, ונלך ברחוב המרכזי שמחבר בין השכונות נחלאות, שערי חסד ורחביה. כעבור 4-3 דקות נפנה ימינה לרחוב קרן קיימת לישראל |7|, נרד בין בתי שכונת שערי חסד, ובתוך כ-2 דקות נגיע למפגש עם רחוב דיסקין |8|. ממול נישאים בנייני וולפסון, לפנינו יש ירידה לחניון, ומשמאלה עלייה מתונה למרפסת תצפית. נתקדם אל המרפסת, נלך עד הקצה שלה, ונתפעל מהנוף הנהדר שנפרש לפנינו. מתחתינו נמצא גן סאקר הירוק, ומעבר לו נישא המתחם המרשים של הכנסת. לצד המבנה המוכר של משכן הכנסת, נבחין באגף הועדות החדשני, שהגדיל את המתחם באופן משמעותי. מעט ימינה ממנו נראה את מבנה בית המשפט העליון, לצידו את הגג הלבן הבוהק של ה'סינמה סיטי', ומימינו את שכונת רוממה. אם נביט שמאלה, נבחין במבנים הלבנים של מוזיאון ישראל, מאחוריהם בבתי שכונת בית וגן, ועל הרכס המרוחק שמשמאל, נראה את בתי שכונת גילה. בתצפית יפה זו נעלה את השאלה, מדוע בחרו להעביר את משכנה של כנסת ישראל ממרכז העיר, לאזור מרוחק בחלקה המערבי?


תצפית נפלאה על בניין הכנסת המוקף שטחים ירוקים.

עד שנת 1948 שכנו על הרכס שמולנו רק שתי שכונות יהודיות, רוממה ובית וגן, וסביבן כפרים ערביים רבים. במלחמת השחרור נכבש האזור ושימש לכינוסי מפקדים, דבר שהקנה לו את השם 'גבעת רם' ("ריכוז מפקדים'). עם שוך הקרבות החליטה ממשלת ישראל לפתח את גבעת רם, ולהקים עליה את קרית הלאום. במהלך שנות ה-50 הוקמו מבני הממשלה הראשונים, ובשנת 1956 הוכרז על תחרות פומבית לתכנון משכן קבע לכנסת. עשרות מועמדים הגישו הצעות שונות ומעניינות (ביניהן תכנית לבניין בצורת מגן דוד), אך בתחרות זכה לבסוף האדריכל יוסף קרלווין. המבנה הקלאסי שהציע קרלווין התאים לאופי האצילי שביקשו השופטים להעניק למשכן, והוא מעורר יראת כבוד בכל מי שמתבונן עליו, מרחוק ומקרוב. כדי לסמל את הפרדת הרשויות, הוחלט למקם את משכן הכנסת בנפרד ממשרדי הממשלה, בחלקה הדרומי של הגבעה. יחד עם זאת, בהמלצת כוחות הביטחון הוחלט למקם את הכניסה בצידו הצפוני (ימני) של המבנה, מחשש להפגזות מכיוון רכס גילה, שהיה בשליטה ירדנית עד שנת 1967. בחודש אוקטובר 1958 הונחה אבן הפינה לבניין, במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי והברונית דורותי רוטשילד, אלמנתו של הברון, שתרם 6 מיליון לירות ישראליות לטובת בניית המשכן. כמעט שמונה שנים נמשכו עבודות התכנון והבנייה, וביום י"ד באלול תשכ"ו, 30 באוגוסט 1966, נחנך משכן הכנסת בטקס ממלכתי מפואר, וכנסת ישראל עברה אל ביתה החדש בגבעת רם.

אחרי התצפית הנהדרת, נרד אל גן סאקר, ונתחיל את דרכנו אל משכן הכנסת. לשם כך נחזור לרחוב דיסקין |8|, נפנה בחדות שמאלה ונרד לכיוון מגרש החנייה. מכאן עומדות בפנינו שתי אפשרויות. אפשר להיכנס לבניין המשרדים, לרדת במעלית לקומת הכניסה, ולצאת ממנה אל שדרות בן-צבי. ניתן גם להמשיך ולרדת ברגל לחניון, להמשיך עם הנתיב שמתעקל שמאלה עד קומה 6, ולצאת מצידה הימני של החנייה אל גרם מדרגות. נרד במדרגות אל הרחוב הראשי, נחצה אותו בצומת מרומזר |9|, וניכנס לגן סאקר שנמצא מימין. סיפורו של הגן נמצא בסיור "חיק הטבע בלב העיר". אנו נלך בשביל הסלול המרוחק מהכביש, נעבור לצד מדשאות רחבות ידיים, וכעבור 7-5 דקות נראה משמאל גן של מתקני ספורט. נחלוף על פניו, נתקדם עוד דקה, עד שנראה מולנו גן משחקים גדול. נפנה שמאלה |10| בשביל שלפני גן המשחקים, נעלה במתינות בשביל שמתעקל ימינה, ואחרי דקה נפנה בהזדמנות הראשונה שמאלה |11|. נמשיך לעלות מעט בתלילות, ובתוך 4-3 דקות נוספות נגיע לרחוב רוטשילד |12|. נפנה שוב שמאלה, ואחרי דקה נראה מצד שמאל את גן הראל. זהו אתר הנצחה לחללי חטיבת הפלמ"ח "הראל", שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים ובעיר עצמה במלחמת העצמאות. ניכנס אל הגן שמורכב מחומת אבן עגולה ועליה שביל הליכה, ובמרכזה עץ אלה בודד. נעלה על החומה מצידה הימני, ונראה שמשני צידנו חקוקים תיאורים של הקרבות בהן השתתפה החטיבה, שמות של אתרים שנכבשו בקרבות אלה והמרחק שלהן מכאן. בזמן ההליכה על החומה נשקיף על גן סאקר הירוק שמתחתינו, ועל גגות הרעפים האדומים של שכונת נחלאות, שבנויה מעברו השני של העמק. אם נביט ימינה, נראה שאתר ההנצחה גובל בבית קברות קטן. זהו בית העלמין שיח' באדר. בזמן מלחמת העצמאות נפתח בית העלמין, ושימש אתר קבורה חלופי לבית הקברות היהודי בהר הזיתים, אליו היה קשה להגיע. אחרי התצפית נשלים את הסיבוב על החומה, וניגש למרכז האנדרטה. על החומה חרוטים שמות וגילאים של 425 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות, לצד שמותיהם של שני מפקדי החטיבה במלחמה - יצחק רבין ויוסף טבנקין. כדאי לקרוא את דברי ההנצחה שחקוקים באבן, המדגישים את העובדה שבזכות גבורתם של הלוחמים נכבשה ירושלים, וגבולותיה הורחבו גם אל האזור בו אנו נמצאים. עם תום המלחמה הוכרזה ירושלים כבירת מדינת ישראל, וגבעת רם הייתה למרכז הרשמי של מוסדותיה.

האנדרטה המרשימה בגן הראל.

מגן הראל נחזור לרחוב רוטשילד, נחצה אותו ונפנה שמאלה. בקצה מגרש החנייה נפנה ימינה לשביל מדרגות רחב, ונעלה במתינות אל גן הורדים |13|. היוזמה להקמת גן בלב קרית הלאום נולדה כבר בתכנון הראשוני. בשנים הראשונות שימש הגן כאזור טקסים ממלכתי, אך בהמשך הוא נפתח גם לקהל הרחב, והפך לריאה פורחת יפהפייה. ברחבי הגן נשתלו כ-400 זנים של ורדים, שפורחים בעיקר בימות האביב והקיץ. אפשר להסתובב ברחבי הגן באופן חופשי, וליהנות מהליכה נינוחה בשבילים הצרים, מהפריחה הצבעונית וממנוחה על שפת האגם. גם היום נערכות בגן היפהפה קבלות פנים רשמיות לאורחי מדינת ישראל ועיריית ירושלים. לצד זאת משמש הגן כמוקד להפגנות, ולעיתים שוכנים בו אוהלי מחאה נגד מוסדות השלטון.

סיפור אישי – מח"כים לדוגמא אישית: 
מפי ערן גל-אור

בסיום לימודיי התיכוניים, בחרתי לדחות את השירות הצבאי בשנה, וללמוד במכינה קדם צבאית - המדרשה למנהיגות 'עין פרת'. במהלך שנת המכינה עסקנו בנושאים לאומיים וחברתיים, העמקנו את זהותנו היהודית והישראלית, והתנסינו בהובלה ובלקיחת אחריות. באותה שנה התקבלו בכנסת כמה החלטות מקוממות, אחת מהן הייתה העלאת שכרם של חברי הכנסת. "לא ייתכן שבשעה שאזרחי ישראל נדרשים להתמודד עם גזירות כלכליות קשות, חברי הכנסת יזכו להעלאה בשכרם", אמרנו זה לזה. בהובלת אחד המדריכים, יקיר שגב, החלטנו לצאת למאבק חברתי, ולהקים אוהל מחאה בגן הורדים מול משכן הכנסת. במשך שבועיים קרים וגשומים בחודש דצמבר 2002 התגוררנו באוהל, אירחנו אלפי בני נוער שהגיעו לתמוך בנו, ויחד איתם למדנו ושוחחנו על המצב החברתי. בהפגנה שנערכה מדי יום קראנו לחברי הכנסת להפגין דוגמא אישית, ולקצץ 10% משכרם. את האוהל פקדו כמה וכמה ח"כים שתמכו ברעיון, מתוך הבנה שערך הדוגמא האישית הוא ערך עליון במנהיגות. מקצתם אף נענו לדרישתנו, ותרמו 10% משכרם לצדקה. כך למדתי את עוצמתו של המאבק החברתי, ואת חשיבותה הרבה של הזכות להפגין. בכל פעם שאני רואה מחאה חברתית שמתקיימת בגן הורדים, אני נזכר בימי המאבק שלנו, ומודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק ממנו.

מנורת הכנסת המרשימה ניצבת מול משכן הכנסת.

את הביקור בגן הורדים נסיים ברחבה שבחלקו הדרומי, מול משכן הכנסת. נצא אל הרחוב, ולפני שניכנס אל הכנסת, נפנה שמאלה ושוב שמאלה אל רחבת המנורה |14|. פסל המנורה המרשים שלפנינו הוא הפסל עליו סיפרנו בתחילת הסיור, ועל שמו נקרא 'גן המנורה' בו התחלנו את דרכנו.

הרעיון לייצור הפסל נולד בשנת 1950 במוחו של בחור יהודי-בריטי בשם אדווין סמואל. אדווין, בנו של הנציב הבריטי המפורסם הרברט סמואל, רצה להעניק מתנה למדינת ישראל שזה עתה נולדה. לשם כך הוא פנה לאמן מומחה בעיצוב מנורות בשם בֶּנוֹ אֶלְקָן, וביקש ממנו לעצב מנורה גדולה ועליה תבליטים עם אירועים מתולדות עם ישראל. בֶּנו, יהודי ניצול שואה שאיבד בה את רוב משפחתו, לקח את האתגר במלוא הרצינות. במשך כמה שנים למד בנו לעומק את תולדות העם, בחר אילו אירועים להכניס למנורה, ותכנן באיזה סדר לשבץ אותם. אחרי שש שנים של עבודה הועלתה המנורה לארץ, וניתנה כמתנה רשמית של מפלגת הלייבור למדינת ישראל. כפי שסיפרנו, בתחילה הוצבה המנורה בגן הסמוך לבית פרומין, ועם מעבר הכנסת לגבעת רם בשנת 1966, גם היא הועברה לכאן. נתקרב אל הפסל המרשים, ונתבונן בו בעיון. שבעת הקנים של המנורה מורכבים מכ-30 תבליטים של אירועים ומושגים מכוננים בתולדות עמנו. התבליטים שמוצגים על גבי ששת הקנים שמשני הצדדים, מוצבים זה כנגד זה, כאשר כל תבליט קשור בקשר של ניגודיות או השלמה עם התבליט שנמצא בקנה הנגדי לו. בחלקו העליון של הקנה הימני נראה את הנביא ירמיהו מבכה על חורבן בית המקדש, ובצד השני את חזון אחרית הימים האוטופי של הנביא ישעיהו. אם נביט על ראשי הקנים הסמוכים למרכז, נראה מימין את דמותו של המנהיג הצבאי בר כוכבא, ומשמאל את דוד המלך מחזיק בראשו של גוליית הפלישתי. אפשר להמשיך ולזהות את שאר האירועים והדמויות, ואת הקשרים ביניהם: המשיחיות מול ההעפלה לארץ, שבי ציון מול גולי בבל, הלל הזקן מול עזרא הסופר, ועוד ועוד. בקנה המרכזי הציב אֶלְקָן את האירועים החשובים והעיקריים ביותר בתולדות ישראל, על פי תפיסתו. בראש המנורה נזהה את משה רבנו וידיו הנתמכות בזמן המלחמה בעמלק, ואת לוחות הברית. מתחת להן נראות רות המואביה שאוחזת בשיבולים ומנחמת את רחל אמנו הבוכייה, ולמרגלות הנשים מוצג חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. ככל שנתקרב אל בסיס המנורה, כך נגיע אל האירועים האחרונים בתולדות עמנו. בראייתו של אֶלְקָן, דומים המנורה ותולדות עם ישראל למשפך, כאשר כל ההיסטוריה היהודית מתנקזת אל מרד גטו ורשה שנמצא ממש במרכז, ואל הקמת מדינת ישראל, שמוצגת בחלק התחתון. אם תביטו היטב על התבליט של מרד גטו ורשה, תזהו את דמותו של בֶּנוֹ אֶלְקָן בעצמו, כשהוא עומד גאה ומגן דוד על חזהו, סמל לניצחון הרוח היהודית. עוצמתה של הרוח באה לידי ביטוי גם בפסוק שבחר אֶלְקָן להציב על המנורה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד', ו). פסוק זה נלקח מנבואה בה מתאר זכריה את מנורת שבעת הקנים ומשני צדדיה ענפי זית, והוא היווה את ההשראה לעיצוב סמלה של מדינת ישראל. ענפי הזית הממלאים את המנורה בשמן, מסמלים את העוצמה היהודית, ומעניקים תקווה כי למרות התלאות והקשיים שעבר עם ישראל, רוחו תמשיך להתחזק.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

אל ביתה של כנסת ישראל
הביקור בכנסת מתקיים באמצעות סיור מודרך בלבד ואינו כרוך בתשלום. בימים ראשון וחמישי מתקיימים סיורים פתוחים לקהל הרחב, אליהם ניתן להצטרף באופן חופשי. מידע מדויק על מועדי הסיורים אפשר למצוא באתר הכנסת. בימים אלה המשכן מרווח יותר ופעיל פחות, ולכן נוח יותר לסייר בו, אך לא מתקיימים דיונים במליאת הכנסת. לעומת זאת, בימים שני עד רביעי מתקיימת במשכן פעילות ענפה, ובימים אלה נערכים סיורים לקבוצות בלבד, בתיאום מראש. מרכז המבקרים של הכנסת מפעיל תכנית עשירה ומגוונת של סיורים, שמותאמים לקבוצות מסוגים שונים. אפשר למצוא במשכן קבוצות של ילדים בגילאי גן חובה לצד גמלאים, חיילים לצד אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, ועוד. חלק מהסיורים מתמקדים בנושאים ספציפיים, וכך אפשר לסייר בכנסת בעקבות יצירות אמנות, ללמוד על נשים בדמוקרטיה, או להתמקד בתהליך גלגולו של חוק בישראל. נוסף על הסיורים, ניתן להגיע אל הכנסת באופן עצמאי, לשבת ביציע הציבור, ולצפות בדיוני מליאת הכנסת. דיוני המליאה מתקיימים בימים שני ושלישי החל מהשעה 16:00 וביום רביעי החל מהשעה 11:00 (שעות סיום הדיון משתנות על פי סדר היום).

מרחבת המנורה נצא חזרה אל הכביש, נחצה אותו וניגש אל הכניסה לרחבה שלפני משכן הכנסת. הכניסה מאובטחת, ואנו נצטרך להסביר את מטרת ביקורנו, להציג תעודה מזהה ולעבור בידוק ביטחוני. אחרי שנקבל תג מבקר, נחצה את הרחבה שבחזית המשכן, וניכנס בשערי בניין הכנסת |15|. כאן נפגוש את המדריך ונתחיל בסיור. אופי הסיור, אורכו והנקודות בהן נעבור, משתנים בהתאם לסוג הסיור אליו בחרנו להגיע. אנו נתאר כאן את התחנות העיקריות במשכן, לצד כמה מקומות חבויים ומיוחדים. מרבית הסיורים מתחילים ליד העתק מגילת העצמאות, עליה חתומים 37 חברי מועצת העם, "חברי הכנסת" בימים שלפני קום המדינה. לאחר מכן נרד אל טרקלין שאגאל, אולם קבלת הפנים הרשמי של מדינת ישראל. בטרקלין הרחב נערכים אירועים רשמיים בהשתתפות מנהיגי עולם שמבקרים בישראל, וכן טקסי חג וזיכרון. הטרקלין מעוטר בפסיפסי קיר ורצפה, ובשלושה שטיחי קיר פרי יצירתו של האמן היהודי מרק שאגאל.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


שטיחי קיר צבעוניים מעטרים את טרקלין שאגאל.

בשנת 1960, מעט אחרי שהחלה בניית המשכן החדש, פנה יו"ר הכנסת קדיש לוז לאמן מרק שאגאל, וביקש ממנו שיכבד את הכנסת בעבודת אמנות שלו. שאגאל, שהיה מומחה בעבודות ויטראז' ובפסיפסים, ביקש לנסות את כוחו ביצירת שטיחי קיר, אף שמעולם לא עסק בסוג זה של אמנות. הוא בחר 144 צבעים וגוונים של חוטים, ובעבודה משותפת עם בית המלאכה הלאומי של צרפת, נארגו במשך כשלוש שנים שטיחי הקיר הענקיים. שלושת השטיחים שמוצגים לפנינו מציגים את העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל. השטיח המרכזי מכונה 'יציאת מצרים', והוא מציג את משה רבנו מוציא את בני ישראל ממצרים ואת שנות הגלות הארוכות באירופה. השטיח השמאלי נקרא 'שיבת ציון', ובו ערבב שאגאל בין מוטיבים משתי תקופות: מלכות דוד ותקומת מדינת ישראל. בשטיח הימני בחר שאגאל לפזול קדימה, אל אחרית הימים, ולהציג את חזונו של ישעיהו הנביא: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ... וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן" (ישעיהו י"א, ו-ז).

אפשר להמשיך ולהתבונן בשטיחי הקיר ובפסיפסים שסביבנו במשך דקות ארוכות, אך אנו נמשיך ונתקדם אל ליבו של משכן הכנסת, אולם המליאה. בדרכנו נעבור בין יצירות אמנות שפזורות ברחבי הבניין, ונהנה מתערוכה שמציגה תמונות והסברים על חברי כנסת שזכו בחייהם בפרס ישראל. לאחר מכן נעלה במדרגות אל יציע הציבור, ונשקיף מבעד לזכוכית משוריינת על מליאת הכנסת. המליאה מסודרת בצורת מנורת שבעת הקנים, סמל המדינה, כאשר ב-ח המרכזית יושבים חברי הממשלה, ובשורות שמסביב שאר חברי הכנסת. כידוע, מונה הכנסת 120 חברים, לפי מספר החכמים שהיו במוסד 'הכנסת הגדולה' בתקופת שיבת ציון ובימי בית שני. מספר זה נקבע כבר בראשית דרכה של מדינת ישראל, ולמרות שמספר התושבים במדינה גדל באופן משמעותי, המספר 120 לא השתנה עד היום. בימים בהם מתקיימים דיונים במליאה, נוכל להאזין להם, ולראות מקרוב את ההתנהלות השוטפת של הרשות המחוקקת במדינת ישראל. לאחר מכן נמשיך בדרכנו, אל אגף הועדות של הכנסת. זהו אגף חדש ומודרני שנחנך בשנת 2008, ובו מורגשת שגרת העבודה והפעילות של המשכן. במסדרונות מתרוצצים עובדים ועוזרים, אזרחים, פעילים ולוביסטים, שמבקשים להשפיע על עיצוב חיי היום-יום במדינת ישראל. במהלך הביקור באגף החדש נוכל להיכנס לאחד מחדרי הועדות המטופחים, לצפות בסרט תדמית על הכנסת, וליהנות מתערוכות מיוחדות שמוצגות על הקירות. כדאי לבקש לבקר ב'חדר איחוד ירושלים' שנמצא בקומת הסיעות. זהו מקלט קטנטן שאותר בשנים האחרונות, בו התכנסה הממשלה בשנת 1967 כאשר ירושלים הופגזה, ובו התקבלה ההחלטה לשחרר את העיר. לאחר הביקור בחדר נעלה חזרה אל קומת הכניסה, ונסיים את הביקור במשכן הכנסת. בדרכנו החוצה כדאי לעבור בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל, שמוצב מחוץ לבניין, סמוך לדלתות הכניסה. הגלעד, מעשה ידיו של האמן זליג סגל, מעוצב בצורת שבר, ובמרכזו דולקת 'אש תמיד'. מנהיגים מרחבי העולם שמבקרים בכנסת נוהגים להניח זר על הגלעד, רגע לפני שהם פוסעים פנימה דרך דלתות המשכן. לאחר מכן כדאי להסתובב בגן הארכיאולוגי "שלווה בארמונותיך", שנמצא לצד רחבת הכניסה. בגן אכן שורה אווירה שלווה, ומוצגים בו ממצאים יפים בני תקופות היסטוריות שונות, כמו חלקי פסיפסים, כותרות מעוטרות וכתובות עתיקות. אחרי שננוח בגן היפהפה, נצא חזרה אל רחוב רוטשילד, ונסיים את הסיור. נחצה את הרחוב, נפנה ימינה ונלך לאורכו, עד שנגיע אל המכונית שממתינה לנו |16|. מי שמעוניין לחזור אל נקודת ההתחלה, יכול להמשיך עד קצה רחוב רוטשילד, שמתחבר לשדרות יצחק רבין, ומשם להמשיך בתחבורה ציבורית.


מליאת הכנסת בראשית ימי המשכן.

סיור לילי – תצפית על הכנסת וביקור במדרחובים יפהפיים:
עם רדת הערב נסגר משכן הכנסת למבקרים, אך חלקו הראשון של הסיור מתאים במיוחד לסיור גם בשעות אלה. את הסיור הלילי כדאי להתחיל בשעת דמדומים, במרפסת התצפית שברחוב דיסקין |8|. מראה השקיעה היורדת על ירושלים מרהיב ביופיו, ומשכן הכנסת המואר שבמרכז, מעורר התפעלות. עם רדת החשיכה, מוארים גם המבנים הלבנים של מוזיאון ישראל שנמצאים משמאל, ומבנה ה'סינמה סיטי' שמימין. אחרי התצפית אפשר לנסוע או ללכת לכיוון מרכז העיר, אל מדרחוב שץ |2| ומדרחוב בצלאל. שני הרחובות הקטנים מלאים בבתי קפה, ושורה בהם אווירה צעירה ומהנה. כדאי לבלות באחד מבתי הקפה, ולהתרשם מבית האמנים ומחומת השיניות שסביבו, שמוארים באור רך ונעים.

מידע שימושי
בית האמנים
טלפון: 02-6253653.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 13:00-10:00 וגם 19:00-16:00. ביום ו בין השעות 13:00-10:00. ביום שבת בין השעות 14:00-11:00.
כניסה: ללא תשלום.

יריד בצלאל
אתר אינטרנט: www.bezalelfair.co.il.
שעות פתיחה: בימי ו, בין השעות 16:00-10:00.
כניסה: ללא תשלום.

בית שץ
טלפון: 052-7257766.
שעות פתיחה: הבית נפתח פעמיים בחודש, בימים שלישי ושישי, בתיאום מראש בלבד.
כניסה: ללא תשלום.

מרכז המבקרים של הכנסת
מייל לתיאום סיורים: tours@knesset.gov.il.
טלפון לבירורים: 02-6753337.
מספר פקס: 02-6496589.
אתר הכנסת: knesset.gov.il.
מועדי ביקור: בימים א, ה מתקיימים סיורים ליחידים ולקבוצות קטנות במגוון שפות. יחידים מוזמנים להצטרף לסיורים מבלי לתאם מראש, ואילו קבוצות של 10 אנשים ומעלה נדרשות לתאם את הסיור מראש. מידע על מועדי הסיורים אפשר למצוא באתר הכנסת. בימים ב-ד מתקיימים סיורים לקבוצות בלבד, בתיאום מראש. בימים אלה מליאת הכנסת פעילה, ויחידים יכולים לצפות בדיונים מיציע הציבור באופן חופשי.
שעות פעילות מליאת הכנסת: בימים ב-ג החל מהשעה 16:00, וביום ד החל מהשעה 11:00, בתקופות בהן מליאת הכנסת אינה בפגרה.
כניסה: ללא תשלום.
לתשומת לבכם: את הסיורים יש להזמין במייל או בפקס, ומומלץ לעשות זאת זמן רב מראש.

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן