מלחמת העצמאות... מגש הכסף של ירושלים - בעקבות הקרבות החשובים שהתחוללו בעיר במלחמת העצמאות

חזרה
מסיירים עם משה חרמץ | טל' נייד: 054-6550035. משה מוביל אותנו בעקבות הלוחמים שנטלו חלק בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות, ומפיח רוח רעננה ומרגשת בסיפורי הקרבות.

מלחמת העצמאות - המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות נמשכה שנה שלמה, והייתה מן הארוכות והקשות במערכות ישראל. מי שרוצה להבין מה קרה בירושלים באותה שנה, צריך לחזור לסיפורם של שני קרבות עיקריים: כיבוש מנזר סן סימון בידי הפלמ"ח, ונפילת הרובע היהודי לידי הלגיון הירדני. כל אחד מהקרבות הללו הפך סמל עבור שני הצדדים – סמל לניצחון מצד אחד, ולמפלה כואבת וקשה מאידך. בסיורנו נספר על שני הקרבות, נכיר את הדמויות שלקחו בהם חלק, ונבין מה היו הערכים שהנחו אותם בזמן הלחימה. תחילה נסייר בגן סן סימון, סביב מנזר יווני פסטורלי, ובין עצים מצלים וילדים משחקים. בהמשך ניסע אל הרובע היהודי, נשוטט בין סמטאותיו השלוות, ונבקר בכמה אתרים המספרים את סיפור הקרב הקשה שניטש בו: תצפית מגג של כנסייה ששימש עמדה צבאית חשובה, תערוכת תמונות עוצרת נשימה, אנדרטה מרגשת ועוד. במהלך הסיור נגלה כיצד הפך כיבוש סן סימון לקרב גורלי בתולדות ירושלים, וננסה להבין מדוע נכנע הרובע היהודי לאויב הירדני. לתשומת לבכם: בפירוט המסלול מופיעים מספר עדכונים. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.


מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
מלחמת העצמאות... מגש הכסף של ירושלים - בעקבות הקרבות החשובים שהתחוללו בעיר במלחמת העצמאות
arrow נקודת מוצא וסיום לחלקו הראשון של הסיור: רחוב ש"י עגנון, בכניסה האחורית לגן סן סימון. : .  arrow נקודת מוצא לחלקו השני של הסיור: בית טאנוס, למרגלות שכונת כפר דוד.   arrow נקודת סיום: שער ציון.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות.   arrow אורך הסיור: כ-4 קילומטר.   arrow משך הסיור: 7-5 שעות. ניתן לסייר בכל חלק בנפרד.   arrow שעות וימים מומלצים: בימים א-ו, משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהרים.   arrow עומס: גן סן סימון עמוס בשעות אחר הצהרים ובסופי שבוע. הרובע היהודי עמוס בעיקר בחגים.   arrow אופי ההליכה: בחלקו הראשון עובר הסיור בתוך פארק, בשבילים צרים ומוצלים. בחלק השני הולכים בטיילת לאורך חומות העיר העתיקה, וברחובות צרים בתוך הרובע היהודי. הסיור כולל עליות וירידות מתונות.   arrow ציוד מיוחד: אין.   arrow סיור לילי: אין.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
מלחמת העצמאות... מגש הכסף של ירושלים - בעקבות הקרבות החשובים שהתחוללו בעיר במלחמת העצמאות

עיקרי העדכונים במסלול הסיור > 1. במעבר בין שני חלקי הסיור, יש להגיע לתחנת האוטובוס שברחוב מבצע קדש, ולא לזו שבפינת הרחובות מחלקי המים/החי"ש. 2. מוזיאון "לבד על החומות" עבר אל פינת ההנצחה שבפינת הרחובות חב"ד ולוחמי הרובע בתש"ח. הכניסה אליו חופשית ואינה כרוכה בתיאום מראש. 3. הגלעד להנצחת הרוגי הרובע בתש"ח שודרג ושופץ.

איפה חונים > כדי להגיע לחלקו הראשון של הסיור, מגיעים לכיכר הבנים שבמפגש הרחובות ש"י עגנון ובן בבא. במעגל התנועה פונים לשדרות ש"י עגנון, ממשיכים כ-200 מטר, ומחנים את המכונית לצד המדרכה שמימין. ממקום החנייה מתקדמים מעט, ומגיעים לכניסה האחורית לגן סן סימון |1|.
כדי להגיע לחלקו השני של הסיור, מגיעים לרחוב אליהו שמאע, ומחנים את המכונית בצד הרחוב. ממקום החנייה פונים בהזדמנות הראשונה ימינה לרחוב מיטיב נגן |9|, רחוב מדרגות יפה שמוביל לתוך שכונת כפר דוד. יורדים בין הבתים המטופחים עד קצה הרחוב, חולפים על פני ביתן שמירה, יוצאים דרך שער |10| ומתחילים את החלק השני של הסיור.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > כדי להגיע לחלק הראשון של הסיור, נוסעים בקו 15 שיוצא מבנייני האומה, ומגיע לשדרות ש"י עגנון. יורדים בתחנת חוות הנוער הציוני שנמצאת סמוך לנקודת ההתחלה, מעברו השני של הכביש. כדי להגיע מגן סן סימון אל חלקו השני של הסיור, צריך ללכת אל תחנת האוטובוס שבפינת הרחובות מחלקי המים והחי"ש. משם נוסעים בקו 13, ויורדים בתחנת ממילא-אגרון, הסמוכה לשכונת כפר דוד. מהתחנה הולכים בצידו הימני של רחוב יצחק קריב, ובתוך 4-3 דקות פונים ימינה לרחוב נעים זמירות, ונכנסים לתוך שכונת כפר דוד. מיד פונים שמאלה ברחוב הראשי של השכונה, הולכים עד קצהו, ופונים שוב שמאלה במורד רחוב מיטיב נגן. יוצאים מהשכונה |10| דרך שער שחור, ומתחילים בחלקו השני של הסיור.

מה לכתוב ב-GPS > לחלקו הראשון של הסיור: שדרות ש"י עגנון, ירושלים. לחלקו השני של הסיור: אליהו שמאע, ירושלים. לנקודת הסיום: חניון שער ציון, ירושלים. 


 
ניצחון על חוט השערה
את סיורנו נתחיל בכניסה האחורית לגן סן סימון |1|. נעלה במדרגות ובשביל אבן, ובתוך דקה נגיע אל המדשאה המרכזית של הגן. נפנה ימינה בכביש שמקיף אותה ומתעקל שמאלה, ובמהרה נפנה שוב ימינה לשביל אספלט צר |2|, שעובר ליד שולחן פינג-פונג. נתקדם עוד כחצי דקה, עד שנראה משמאל כמה שולחנות פיקניק לבנים ועגולים |3|. זהו מקום מתאים לשבת בו, ולהתחיל לספר את קורות המקום בו אנו נמצאים.
 
"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל". 34 המילים האלה היו כל נאומו של רפאל איתן (רפול), כאשר מונה לרמטכ"ל בשנת 1978. הקרב הכבד אליו התכוון רפול בנאומו התמציתי, היה זה שנערך כאן, על הגבעה בה אנו נמצאים, במלחמת העצמאות. מדוע בחר רפול, שנטל חלק בעשרות קרבות וברבות ממלחמות ישראל, להקדיש את נאומו החשוב ביותר בקריירה הצבאית, דווקא לקרב זה? ומה קרה בו, שהפך אותו לקרב חשוב כל-כך? כאשר הפנו את השאלה הזו לסופר יורם קניוק, שנלחם לצד רפול באותו קרב, הוא אמר: "קשה לי להסביר לבתי מה פירוש הקרב על גג מנזר קטמון, כשם שקשה לשכני שחזר מאוושויץ להסביר לה מה זו אקציה". כל-כך שונה ובלתי מובן היה הקרב שנערך על סן סימון, עד כי נדמה שרק מי שהשתתף בו, יכול להבינו. אנו ננסה להתמודד עם האתגר, ולהסביר מה התרחש כאן בסוף חודש אפריל של שנת 1948.
 

שכונות דרום ירושלים נשקפות בין העצים

תחילה נפנה את מבטנו לכיוון דרום, אל הנוף שנשקף בין עצי הברוש. במרחק בולטים שני מגדלי מגורים גבוהים, ומימין להם, באופק, אפשר להבחין בפסל עצי הזית המפורסם של הפסל רן מורין. פסל זה נמצא בכניסה לקיבוץ רמת רחל, והוא מסמן את גבולה הדרומי של ירושלים היהודית באותם ימים. צמוד לרמת רחל נמצאות השכונות ארנונה ותלפיות, ולמרגלותיהן בעמק, שוכנת שכונת מקור חיים.
 
עם פרוץ מלחמת העצמאות השתוללו קרבות בכל רחבי ירושלים. בתוך זמן קצר נותרו הקיבוץ ושלוש השכונות הדרומיות מנותקות משאר היישוב היהודי, כאשר בתווך היו כמה שכונות ערביות, כמו בקעה וקטמון. ב-18/4/1948, כחודש לפני הכרזת העצמאות, התקבל במפקדה בירושלים מידע מודיעיני, שרמז כי הבריטים עומדים לפנות את עמדותיהם בעיר, ולמסור אותן לידי הערבים. "יום יום יכול לקרות אסון לשיירה במרחב הדרומי", כתב דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, במברק ששלח ליִגָאֵל ידין, שהיה אז רמטכ"ל המלחמה בפועל. "תוך הימים הקרובים יפונו כל משרדי הממשלה [של הבריטים]", כתב שאלתיאל באותו מברק, ודרש מהפיקוד לפעול במהרה. ואכן, בתוך זמן קצר הורה יִגָאֵל ידין למפקד הטרי של חטיבת הראל, בחור צעיר בן 26 העונה לשם יצחק רבין, לעלות לירושלים ולצאת ל"מבצע יבוסי". אחת ממטרות המבצע הייתה לפתוח דרך אל השכונות הדרומיות המנותקות, וליצור רצף יישוב יהודי בירושלים המערבית. לשם כך היה צריך לכבוש את הנקודה הגבוהה ביותר בשטח שמפריד בין השכונות, נקודה החולשת על המרחב הדרומי. זוהי הגבעה הקטנה עליה אנו נמצאים.
 
באותם ימים הייתה זו גבעת טרשים חשופה, בשולי שכונת קטמון הערבית, ואילו כיום יש כאן גן ציבורי פסטורלי. כדי להיכנס אליו נחזור באותה דרך אל הכביש הצר, נחצה אותו |2| ונלך על מדשאת הגן רחבת הידיים, בין עצי זית ואורנים. בכל יום בשעות אחר הצהרים, ובייחוד בסופי שבוע, מלא הגן במשפחות עם ילדים, ובקבוצות שעורכות פיקניקים על הדשא. אנו נעבור ביניהן, נהנה מהאווירה שוקקת החיים, ונתקשה לדמיין שלפני עשרות שנים הייתה זו זירת קרב עקובת דם ואש. כעבור דקה נראה משמאל למדשאה שלט כחול, שמספר בקצרה על הקרב. נתקדם לכיוונו, ונבחין מעבר לו בגדר אבן גבוהה, מאחוריה מסתתר מנזר סן סימון. כדאי להתקרב אל הגדר |4|, ולהציץ מעבר לה על הכיפה הכסופה של הכנסייה, על מגדל הפעמונים שמתרומם מעליה, ועל דגל יוון שמתנוסס לצדו. שימו לב שסביב הכיפה ישנם כמה חלונות שמוגפים בתריסים חומים. חלונות אלה גבוהים באופן משמעותי מרצפת המנזר, והם יהיו נקודת מפתח בקרב עליו נספר מיד. כעת נפנה שמאלה לאורך הגדר, ומיד נגיע לכביש צר. מעברו השני של הכביש שוכנים שני מבנים נוספים, שנבנו כבר בסוף המאה ה-19 עבור הפטריארך היווני של ירושלים. בחלקו העליון של המבנה הראשון, מעל החלון ותחת הגג, אפשר לראות סימני פגיעות של כדורים ופגזים, זכר לקרב הכבד. נפנה ימינה בכביש הצר, ובמהרה נגיע אל הכניסה הראשית למנזר סן סימון |5|. הסמל שמופיע על משקוף הכניסה, מלמד שזהו מנזר יווני-אורתודוכסי, ואילו השלט הכתוב ביוונית מציין שהוא מוקדש לשמעון (סימון) הקדוש. במסורת הנוצרית נחשב שמעון לראשון שהכיר במשיחיותו של ישו, עוד כשהיה תינוק. מקום מגוריו וקברו של שמעון זוהו על הגבעה הזו, ולכן לאורך הדורות הוקמו כאן כמה מנזרים שהוקדשו לו. שכונת קטמון, שנבנתה למרגלות המנזר, קיבלה את שמה ממנו. השכונה נקראה קָאטַא מוֹנַאסְטֵרִי, שפירושו סמוך למנזר, ובקיצור: קָטַ-מוֹנִיס. מכיוון שהמנזר פתוח רק לצליינים, נעמוד בפתח השער, ונתחיל לספר את קורות הקרב.
 
עם פרוץ מלחמת העצמאות, השתלטו ערביי קטמון על מנזר סן סימון ועל המבנים שלצדו, וצלפו ממגדל הפעמונים לכל עבר. יחד איתם ישבו במקום לוחמים עיראקים מיומנים, שהגיעו לסייע בידם לשמור על הנקודה החשובה. המשימה המורכבת של כיבוש המנזר והגבעה, הוטלה על גדוד הפורצים מחטיבת הראל של הפלמ"ח, בראשותו של יוספל'ה טבנקין. גדוד זה נלחם במשך ימים ארוכים באזור הרי ירושלים, ולוחמיו המותשים איבדו כבר רבים מחבריהם. בליל ה-26/4/48 הגיעו לוחמי הגדוד למרגלות הגבעה, אך ברגע שנורה לעברם צרור ראשון של ירי, הורה המג"ד טבנקין ללוחמיו לסגת. בראשו עברו התמונות הקשות מקרב נבי סמואל, שהתרחש ארבעה ימים קודם לכן, בערב פסח. בקרב זה נחל הגדוד תבוסה קשה – 38 מלוחמיו נהרגו וכ-40 נפצעו, ובכללם כמעט כל אנשי פלוגה ב'. הפחד מתבוסה נוספת הביא את טבנקין לעצור את הפעולה, מחשש לאבידות כבדות נוספות. אך מפקדי חטיבת הראל לא ויתרו על היעד החשוב, וארבעה ימים מאוחר יותר, בליל ה-30 באפריל, שב הגדוד בשנית אל סן סימון. בתדריך שהתקיים לפני היציאה לקרב, הורה יוספל'ה טבנקין למפקדים: "אנו חייבים לכבוש את המנזר, כמעט בכל מחיר!". שתי הפלוגות התוקפות יצאו לדרך – פלוגה א' בפיקודו של אורי בן-ארי, ופלוגה ג' בראשותו של מוטק'ה בן-פורת. על הכוח פיקד אליהו סלע, הידוע בכינויו 'רעננה', ובין המפקדים שיצאו לקרב היו גם שני רמטכ"לים לעתיד, דוד אלעזר ורפאל איתן. הכוחות טיפסו על הגבעה ממערב, עד שראו את צלליות שני הבתים לצדם אנו עומדים. למרבה האכזבה, גם הפעם גילו הערבים את הכוח בטרם עת, והחלו להמטיר עליו אש כבדה. במהרה היו לכוח הרוגים ופצועים רבים, אך הפעם הדהדה באזני המפקדים ההוראה הברורה: "אנו חייבים לכבוש את המנזר, כמעט בכל מחיר". 'אחריי!' קרא מוטק'ה בן-פורת, והסתער עם לוחמיו על שני המבנים. במהלך ההסתערות הושלך רימון לתוך אחד המבנים, פגע במיכל נפט וגרם לשריפה גדולה. השריפה אמנם הבריחה את הערבים מהבניין, אך גם האירה את השטח כולו. תחת מטר אש כבדה של מקלעים ורובים, חצתה הפלוגה השנייה את הכביש הצר בריצה, במטרה להגיע אל המנזר מצדו האחורי, ולכבוש אותו.
 

מנזר סן סימון מסתתר בלב הגן

גם אנחנו ניגש אל נקודת הפריצה שמאחורי המנזר. לשם כך נמשיך בכביש הצר, בין המבנים משמאל למנזר שמימין, נחלוף על פני שער מקושת נוסף, ומיד אחריו נפנה ימינה לשביל צר. בזמן שנלך נביט לאחור, ונדמיין שמשוריין ערבי ניצב בקצה השני של הסמטה, וממטיר עלינו אש ללא הפסקה. האש הכבדה לא עצרה את לוחמי פלוגה א', שחצו את הסמטה במהירות, אך פגעה באחד מהם, אברהם וויסר שמו. אברהם נפל באמצע הסמטה, ולמרות שנהרג המשיכו הערבים לצלוף ללא רחם בגופתו, עד שנדמה היה ש"בכל פגיעה כאילו הניע את איבריו בכוח עצמו" (מתוך אחרי! / אורי בן-ארי). במשך שעות ארוכות המשיך המשוריין "לירוק" אש ולפגוע בלוחמים רבים שניסו לחצות את הסמטה, דבר שהקנה לה את הכינוי 'סמטת המוות'. אנו נעזוב אותה לטובת השביל הצר, נעלה בו במתינות, ונשים לב לסלעים שנמצאים מימין לשביל, ולגדר שמאחוריהם. הגדר בנויה משני חלקים – חומת אבן ישנה עם סף עגול, ומעליה גדר מתכת חדשה יותר. בזמן הקרב הקיפה את המנזר רק חומת האבן הישנה, ואילו מפלס הקרקע במקום בו אנו נמצאים, היה נמוך יותר.
 
אל החומה הזו הגיעו לוחמיו של אורי בן-ארי, דילגו עליה ופרצו לתוך המנזר. הם עברו בין החדרים, זרקו רימונים וירו במקלעים, ובתוך 10 דקות נפל מנזר סן סימון בידיהם. במהרה הסתבר, שעם תחילת ההסתערות נמלטו הלוחמים הערבים שישבו במקום דרך הדלת הראשית, והותירו את המנזר ריק מאדם. בשלב זה, בשעה 02:10 בלילה, הורגשה אנחת רווחה אצל הלוחמים. פלוגה א' החזיקה במנזר החשוב, פלוגה ג' כבשה את שני המבנים הסמוכים, ושתיהן המתינו ללוחמי החי"ש (חילות השדה) שיחליפו אותם וישמרו על המקום. אלא שכעבור כמה שעות נכונה להם הפתעה לא נעימה. עם שחר פתחו הערבים במטח אריטלרי כבד על המנזר וסביבתו, ובמקביל החלו להקיף אותו מכל עבר ולהתקרב אליו. לוחמי גדוד הפורצים נותרו נצורים בתוך ים של ערבים, שאיימו לפרוץ אל המנזר בכל רגע. במשך שעות ארוכות התנפלו הערבים על המנזר גלים-גלים, ובכל פעם כמעט הצליחו לחדור לתוכו. שתי הפלוגות היו מנותקות זו מזו, וסמטת המוות שהפרידה ביניהן, לא אפשרה להעביר פצועים ותחמושת מהאחת לשנייה. אמנם בשלב מסוים הצליחו אנשיו של אורי בן-ארי לנטרל את המשוריין שניצב בקצה הסמטה, אך הייתה זו רק נחמה קטנה. בחלוף השעות הלך ותפח מספר הנפגעים, התחמושת הלכה ואזלה, והתגבורת בוששה להגיע.
 
כעת נמשיך בשביל הצר המוביל אל מדשאה נוספת |6|, נשב בצל ונביט על המנזר. בין צמרות העצים נבחין במגדל הפעמונים, שספג גם הוא פגיעות רבות של כדורים. "כל אימת שפגע פגז באחד מפעמוני המנזר, נשמעו צלצולים כאילו היינו באיזו לוויה בעיירה באמריקה", כתב יורם קניוק בספרו תש"ח. אך לא רק הפעמונים ספגו את הפגיעות, שכן הפגזים החלו לנחות גם בחצר המנזר ובתוכו. לוחמים רבים נפצעו מההדף ומן הזכוכיות שהתנפצו בתוך הכנסייה, ואחרים שיצאו החוצה, ספגו פגיעות ישירות ונהרגו. מי ששהה בתוך המנזר, לא יכול היה להשקיף החוצה, משום שהחלונות היו גבוהים מדי. בצעד אמיץ החליט המ"פ אורי בן-ארי לעלות על הגג ולטפל במצב. "ספקו לי רימונים נוספים" שאג אורי, ודהר לעבר המדרגות. הוא השליך את הרימונים בזה אחר זה על כוחות האויב, הצליח להפיל עשרות תוקפים, והדף במו ידיו את המתקפה הערבית. אך בכך לא תם הקרב. כדי לסיים את הסיפור, נעלה אל האנדרטה שנמצאת בעורף המדשאה |7|, ונעמוד מול מצבת הזיכרון.
 
לחץ/י כאן להדרכת וידאו
 
בשעה 12:00 בצהרים דיווח החובש הגדודי כי 70% מהלוחמים פצועים או הרוגים, וכמעט כל חומרי החבישה נגמרו. בפני המפקד 'רעננה' עמדה דילמה בלתי רגילה. מצד אחד היה ברור, כי אם הכוח לא ייסוג במהרה, כולם עתידים להיהרג. אך מצד שני, כיצד אפשר לוותר על עמדת המנזר שנכבשה בקושי רב, ועל הקשר עם השכונות הדרומיות? האם הגענו כבר ל'כמעט בכל מחיר', כפי שהגדיר טבנקין בתדריך? שאל עצמו 'רעננה', ופנה להתייעץ עם המג"ד ברשת הקשר. אחרי התלבטות קשה, הורה יוספל'ה טבנקין על לוחמיו לסגת מסן סימון. מיד לאחר מכן חדל מכשיר הקשר לעבוד, והמפקדים נותרו לבדם עם ההחלטה. "כיצד ניתן לבצע נסיגה עם כמות כה גדולה של פצועים והרוגים?", שאל אורי בן-ארי. "אפילו אם נקצה רק שני לוחמים לכל אלונקה, נזדקק לשם כך לכ-70 בחורים, מבלי שלקחנו את החללים שלנו איתנו". המצב הבלתי אפשרי הותיר למפקדים רק ברירה אחת, איומה ונוראה. הם החליטו למיין את הפצועים, ולהותיר מאחור את הפצועים קשה שאינם יכולים לסגת בכוחות עצמם. המשימה הוטלה על החובש אברהם קלאר, ניצול שואה מאושוויץ, שנאלץ לערוך את הסלקציה, ולהחליט מי לחיים ומי למוות. בייסורים רבים קבע אברהם ש-16 פצועים קשה ייוותרו מאחור, ביניהם היה גם רפול שנפגע מכדור בראשו. כדי למנוע מהערבים להתעלל בפצועים ולרצוח אותם באכזריות, כפי שעשו להרוגי שיירת הל"ה ונבי סמואל, הותירו המפקדים רימונים בידיהם של רפול וחבריו, ומלכדו את המנזר בחומר נפץ. "הייתה זו מצדה בירושלים", אמר יצחק רבין על הקרב הקשה, והתכוון לרגע בו היו אמורים הפצועים להתאבד, ובלבד שלא יפלו חיים בידי הערבים. רגע לפני שהחלה הנסיגה, התפרץ לחדר קצין החינוך הלוחם של החטיבה, הפוליטרוק בני מרשק. הוא הסיר את התחבושת מעל פיו הפצוע, וגער במפקדים: "נסיגה? ומה יהיה על ירושלים, כאשר חלק משכונותיה מנותקות?... כשקר ורטוב ויורד עליך גשם, גם לאויב רטוב וקר. אמנם הם רבים מאיתנו, אך מאז ומתמיד ידענו כי אנו איתנים מהם. אם נחזיק מעמד עוד קצת, סופם להישבר". דבריו של בני מרשק נפלו על אזניים קשובות, והוחלט להמשיך ולהילחם עוד זמן קצר. באותם רגעים ממש, החלו לזרום אל המפקדה הראשית ידיעות שהכוח הערבי מתדלדל, ואנשיו בורחים מקטמון. המג"ד טבנקין ביקש לבטל את פקודת הנסיגה, אך הודעותיו לא נשמעו במכשיר הקשר התקול. רק בשעה 14:00 בצהרים, רגע לפני שהכוחות התחילו לסגת, התעורר לפתע המכשיר, ומתוכו בקע קולו של טבנקין: "הנסיגה בוטלה. אני חוזר: אתם לא נסוגים. היישר, עבור". עול כבד הוסר מעל כתפיהם של לוחמי גדוד הפורצים. אכן, כפי שאמר בני מרשק, גם הערבים ספגו אבידות כבדות, וכאשר ראו כי הפלמ"חניקים אינם נכנעים, הם נשברו. "זה היה מהניצחונות האלה, שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד", כתב מאיר שלו בספרו 'יונה ונער'. מנזר סן סימון נכבש על חוט השערה, ובעקבותיו נפלה שכונת קטמון כולה בידי כוחותינו. כך נוצר רצף של יישוב יהודי בירושלים, והשכונות הדרומיות שהיו מבודדות – ניצלו.
 

רפול מדריך קבוצה בסן סימון, כפי שנהג לעשות באופן קבוע

כפי שאפשר לראות על לוח הזיכרון שמולנו, בקרב על מנזר סן סימון נפלו 18 לוחמים, ועשרות נוספים נפצעו. מי שמעוניין לקרוא על הנופלים, יכול לעשות זאת באתר "יזכור" (www.izkor.gov.il), שם מופיעים סיפורי חייהם של כל הנופלים במערכות ישראל. אנו נתמקד דווקא במשפט שחקוק מעל רשימת הנופלים: 'כאן עזבום החיים, ולא עזבם אומץ הלב'. האומץ האדיר, ויכולת העמידה של לוחמי גדוד הפורצים, הם אלה שהכריעו בסופו של דבר את הקרב בסן סימון. הם גם אלו שקבעו את עתידה של ירושלים המערבית כולה, כפי שאמר רפול בנאומו, "לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח". אולם לניצחון בסן סימון הייתה גם השפעה לטווח ארוך. 25 שנים לאחר הקרב, במלחמת יום הכיפורים, נשאו דוד אלעזר ורפאל איתן בשניים מהתפקידים המשמעותיים ביותר במלחמה: דדו היה הרמטכ"ל, ורפול שימש מפקד האוגדה שנלחמה ברמת הגולן. שניהם העידו שהתובנה החשובה ביותר שעזרה להם במלחמה הקשה, הייתה זו שנחרטה בלבם כמפקדים צעירים בקרב סן סימון – אם נחזיק מעמד עוד קצת, סופו של האויב להישבר. רפול, שהיה אמור להתאבד בחדר הפצועים, הקפיד להגיע לכאן פעמים רבות בחייו. למרות שכיהן בתפקידים בכירים בכנסת ובממשלות ישראל, הוא המשיך להדריך קבוצות של חיילים ותלמידים שביקרו במקום, ולחנך אותם על מורשת הקרב הזה. אנחנו נוכל לקרוא את תולדות חייו המוצגות באנדרטה, ולאחר מכן נסיים את הביקור בגן. נרד במדרגות, ונגיע אל הקצה השני של המדשאה המרכזית. מי שנוסע באוטובוס לחלקו השני של הסיור, יחצה את הדשא, יפנה שמאלה וייצא מהגן אל רחוב מחלקי המים |8|, שמוביל לתחנת האוטובוס. מי שמעוניין להמשיך ולסייר בשכונת קטמון, ייעזר בסיור "פרבר יוקרתי בלב העיר". מי שרוצה לחזור אל המכונית, יפנה ימינה בשביל שעובר לצד המדשאה, יחלוף על פני כניסה נוספת למנזר, ובתוך 3-2 דקות יגיע חזרה אל האזור בו היינו בתחילת הסיור. נפנה ימינה, ונרד במדרגות ובשביל בהם נכנסנו אל הגן, עד לרחוב ש"י עגנון |1|. מכאן ניסע אל חלקו השני של הסיור. 
 
אל הרובע היהודי הנצור בין החומות
חלקו השני של הסיור מתמקד בסיפור נפילתו של הרובע היהודי, שהתרחש שבועות ספורים אחרי קרב סן סימון. אנו מתחילים אותו דווקא מחוץ לרובע, במקום בו עמד באותם ימים בית טאנוס |10|, בניין מסחרי גדול ומרשים שהיה חלק משכונת ממילא. השריד היחיד מאותו בניין הוא כתובת אבן שחקוקה על הקיר שמימין לשער (Tannous Bros), ומזכירה את שמו של בעליו המקוריים. כדאי לשבת בצל העצים שפזורים מסביב, ולהתחיל לספר על הרובע היהודי במלחמת העצמאות.
 
מהיום בו פרצה מלחמת העצמאות, החלו תקריות בין תושבי הרובע היהודי ומגיניו, ובין ערביי העיר העתיקה. במשך חודשים ארוכים היה נתון הרובע במצור כמעט מוחלט, ורק שיירות בחסות בריטית הכניסו אליו מזון, והוציאו ממנו פצועים והרוגים. אך המלחמה הקשה באמת החלה ב-16/5/48, יומיים אחרי הכרזת העצמאות, וכשבועיים לאחר כיבוש קטמון. באותו בוקר נשמעה תרועת חצוצרה, ומאות ערבים פתחו בהתקפה פתאומית ומתואמת על הרובע היהודי. הם סגרו על הרובע משני כיוונים במקביל, כבשו עמדה אחר עמדה, והרסו כל מה שנקרה בדרכם. בין הבתים והסמטאות נשמעו קריאות מבוהלות: "הכנופיות! כנופיות הרצח! פורעים עם סכינים! מי שלא יברח, יישחט!". התושבים התקבצו בדירות קטנות, והתפללו בבכי קורע לב. "ראיתי את אימת המוות בעיני המבוגרים, את האנשים הצועקים כשכל גופם רועד... ופרצתי בבכי גם אני", כתבה פועה שטיינר, ילדה שהתגוררה אז ברובע היהודי. למפקדי הרובע היה ברור שאם לא יגיע סיוע במהרה, ייפול הרובע בידי הערבים, ותושביו יישחטו ללא רחם. הידיעות הקשות הגיעו אל דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, והוא החליט לשלוח תגבורת באופן מיידי. עוד באותו לילה הגיעו לבית טאנוס ארבע מחלקות של לוחמי אצ"ל ו'הגנה', עליהן הוטלה המשימה המורכבת לפרוץ אל העיר העתיקה דרך שער יפו המבוצר, ולהחיש עזרה לתושבי הרובע. על מנת להסיח את דעת הערבים מהמתקפה העיקרית, הוטל על פלוגתו של אורי בן-ארי, אותו מ"פ מקרב סן סימון, לכבוש את הר ציון שמדרום לעיר העתיקה. בליל 18-17 במאי יצאו הכוחות לדרכם. הכוח העיקרי התקדם לעבר שער יפו שנמצא ממש מולנו, אך נתקל באש כבדה ונאלץ לסגת במהרה. לעומת זאת, דווקא כוח ההסחה בפיקודו של אורי בן-ארי, הצליח לעלות להר ציון, וכבש אותו כמעט ללא נפגעים.
 

שער ציון ומצבת הזיכרון שבתוכו

כמו פלוגתו של בן-ארי, נתקדם גם אנחנו אל הר ציון. לשם כך נחצה את הרחבה שלפנינו, נלך לכיוון העיר העתיקה, ונעלה במדרגות. נחצה את הכביש בצומת המרומזר, נפנה ימינה ונרד במתינות. באזור זה נבלמו הלוחמים שניסו להגיע לשער יפו, ומכאן נאלצו לנוס חזרה, כשהם משאירים אחריהם אוטובוס משוריין שעלה באש, וגופות של לוחמים שנהרגו. בתוך דקה נגיע לצומת נוסף |11|, ונבחר בכביש השמאלי שעולה במקביל לחומת העיר העתיקה. נתקדם בין החומה שמשמאל לנוף שנשקף מימין, ונזהה מולנו את הגגות האדומים של שכונת ימין משה, ממנה יצאה פלוגת הפלמ"ח של בן-ארי. בחסות החשיכה חצתה הפלוגה את ערוצו העמוק והממוקש של גיא בן-הינום שעובר מתחתינו, וטיפסה אל הר ציון. גם אנחנו נמשיך בדרכנו אל ההר, ובתוך 5-4 דקות נגיע לרחבה קטנה |12|. נפנה שמאלה, נעלה במדרגות, ונתקדם במקביל לחומה הדרומית של העיר העתיקה. בתוך דקה נגיע לחלק מעט בולט בחומה, ונראה בחלקו התחתון כתובת חבויה. הכתובת מספרת שב-18/7/1948, כחודש וחצי אחרי שהרובע היהודי כבר נפל בידי הירדנים, נעשה ניסיון לפרוץ את החומה בנקודה זו, ולשוב אל הרובע היהודי. כמו חמישה ניסיונות שקדמו לו, גם הניסיון הזה נכשל, והרובע היהודי נותר בידיים ירדניות למשך 19 שנים, עד מלחמת ששת הימים. במהלך הסיור ילוו אותנו השאלות על נפילת הרובע היהודי - מה הביא את מפקדיו להיכנע? האם ניתן היה למנוע את נפילתו? האפשר היה להציל אותו ואת תושביו? כעת נמשיך להתקדם לצד החומה, ובמהרה נגיע לשער ציון |13|. פצעי הירי שנראים על אבני השער, מעידים על הקרבות הקשים שהתחוללו סביבו במלחמת העצמאות.
 
עם עלות השחר ב-18 במאי, השלימה פלוגתו של אורי בן-ארי את כיבוש הר ציון. באותו זמן שככה גם המתקפה הערבית שנמשכה יומיים תמימים, ומגיני הרובע היהודי נשמו לרווחה. כעת היה ברור, שיש להמשיך את המהלך ולפרוץ לרובע היהודי, אולם עכשיו נוצרה הזדמנות לעשות זאת דרך שער ציון הצדדי, ולא דרך שער יפו המבוצר. לוחמי גדוד הפורצים היו מותשים מחודש וחצי של לחימה, ולכן הוחלט, לראשונה בתולדות הגדוד, לבקש מהחיילים להתנדב לקרב הפריצה. 22 חיילים התנדבו למשימה, וזכו לדברי עידוד מפיו של בני מרשק: "דרך שער ציון צעדו לפני 1875 שנים חיילים יהודים בדרכם לגלות. היום שוב מסתערים חיילים יהודים על חומות העיר העתיקה. תהיו ברוכים ובהצלחה". כשהם חדורי מוטיבציה, יצאו 22 הלוחמים לדרכם. חוליית החבלה הניחה מטען נפץ בפתח השער, והשאר המתינו להסתערות. עם הישמע הפיצוץ האדיר קרא המ"מ דוד אלעזר (דדו) 'אחרי!' והחל לרוץ פנימה. אך במהרה ראה דדו שאיש לא רץ בעקבותיו. הוא חזר לאחור, ומצא את החיילים ישנים שינה עמוקה לצד השער. המשימה החשובה, תחושת השליחות ואפילו רעש הפיצוץ האדיר, לא הצליחו לגרום להם להישאר ערים לאורך זמן. דדו העיר אותם משנתם, ויחד חדרו 22 הלוחמים אל העיר העתיקה. מיד אחריהם נכנסו עוד כ-90 לוחמים מחטיבת "עציוני", שהתבקשו לתגבר את אנשי הרובע ולסייע להם. ניכנס בעקבותיהם אל בית השער, ונבחין באבן זיכרון גדולה שניצבת משמאל, המספרת על הפריצה. התרגשות גדולה אחזה בתושבי הרובע היהודי ובמגיניו, כאשר הגיעה התגבורת אל הרובע. הם היו בטוחים שמיד ייכנסו כוחות נוספים אל העיר העתיקה, ויצילו אותם. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי. אנשי הפלמ"ח היו רגילים לכבוש נקודה, להעביר את האחריות עליה ללוחמי החי"ש (חילות השדה), ולהמשיך הלאה למשימה הבאה. ואכן, בשעה 05:00 בבוקר של ה-19 במאי, החליט מפקד הפעולה עוזי נרקיס לסגת מהרובע היהודי, ולהותיר אותו בידי לוחמי חטיבת "עציוני". באותה שעה היו עסוקים הלוחמים בהיכרות עם השטח, ואיש לא נתן דעתו לשער ציון ולמסדרון הפריצה שמחבר בינו לבין הרובע, שנותרו ללא שמירה. ממש באותו זמן, נכנסו 600 חיילי לגיון ירדנים אל העיר העתיקה דרך שער האריות. הם חשו לסייע לערבים המקומיים, שנבהלו מניסיונות הפריצה של היהודים, וקראו לעזרה. החיילים הירדנים התפרסו ברחבי העיר, ובשעה 09:00 תפסו את שער ציון הנטוש, וסגרו את הנתיב היחיד שהוביל לרובע היהודי. הטעות המרה של עזיבת הרובע, שנבעה מעייפות או משיקול דעת מוטעה, הותירה תחושת החמצה אדירה בלבבות. אין לדעת מה היה קורה אילו נשארו לוחמי הפלמ"ח ברובע היהודי, אך נסיגתם הותירה את לוחמיו ותושביו חסרי סיכוי מול אויב ירדני מאומן ומיומן.
 
לחץ/י כאן להדרכת וידאו


הנוף הרחב הנשקף מ'עמדת הצלב' החשובה

משער ציון ניכנס אל העיר העתיקה, ונרד במתינות על המדרכה השמאלית שמתעקלת שמאלה. כעבור 3-2 דקות נפנה שמאלה לרחוב המלאך |14|, ונעלה בו תחת קשתות אבן, עד שנגיע לצומת T של רחובות. נפנה ימינה, ובתוך דקה שוב ימינה לרחוב קטן, שמוביל לחצר של מנזר יווני. בשונה ממנזר סן סימון, המנזר הזה פתוח בשעות היום, ואנו נוכל להיכנס אל חצר המגורים השלווה |15|, ובלבד שנשמור על כבודם ופרטיותם של הדיירים. כאשר נעמוד בחצר, נרים את מבטנו אל מגדל הפעמונים הגבוה, בראשו מתנוסס צלב. מגדל זה והגג שסביבו נקראו 'עמדת הצלב', והיו העמדה הצבאית החשובה ביותר ברובע היהודי במלחמת העצמאות. בחצי השנה הראשונה של המלחמה החזיקו הבריטים בעמדה זו, ועם עזיבתם ב-13 במאי היא נתפסה על ידי מגיני הרובע היהודי. כדאי לעלות בשקט במדרגות שמימין, ובהמשך בגרם מדרגות מתכת צרות המובילות אל הגג. למרות שבכניסה יש שער נעול, אפשר להתרשם מהנוף הרחב שנשקף מכאן. גגות העיר העתיקה פרושים לפנינו, וביניהם מתרוממות כיפת הסלע המוזהבת, וכיפתו הלבנה של בית כנסת החורבה. התצפית הרחבה אפשרה למגיני הרובע לשלוט על השטח ולהיערך למתקפות הערביות. אך זמן קצר אחרי שנתפסה העמדה, דרשו אנשי הכנסייה לפנות אותה, והבטיחו כי היא תישאר נייטרלית. מתוך כבוד לאנשי הכנסייה, ומתוך חשש להיגרר למלחמת דת, הורה הפיקוד העליון לעזוב את 'עמדת הצלב'. מגיני הרובע התרעמו על כך, וודאי שלא הופתעו כאשר בתוך זמן קצר פרצו לכאן הכוחות הערבים ותפסו את העמדה. הם זכו ביתרון אסטרטגי משמעותי, וצלפו מכאן על הרובע היהודי. כדי להמשיך ולספר על הקרב, נמשיך בדרכנו למרכז הרובע. נצא חזרה לרחוב המלאך, ונפנה בו ימינה. נעבור תחת קשתות אבן יפהפיות, ונהנה מההליכה בסמטה הצרה. בתוך דקה נגיע לחצר רחבה שבמרכזה כמה עצים, ונפנה שוב ימינה. נרד במתינות, ובמהרה נתחבר לרחוב חב"ד המרכזי |16|, ממש מעל שרידי הקארדו הביזנטי. נפנה שמאלה ברחוב חב"ד, ימינה במורד המדרגות, ושוב שמאלה אל רחוב היהודים. נתקדם כדקה, עד שנגיע לפינת רחוב לוחמי הרובע בתש"ח. בצומת הרחובות, מצד שמאל, נמצא אתר הנצחה קטן וצנוע לנופלים בקרב על הרובע היהודי במלחמת העצמאות, וכן תערוכה ייחודית שמציגה בתמונות את סיפור נפילתו וכניעתו של הרובע היהודי. ניתן לצפות גם בסרט קצר שמוצג במקום, המבוסס על עדויות של לוחמי הרובע.


אחת התמונות המרגשות ביותר שצילם ג'ון פיליפס בזמן נפילת הרובע
 
התמונות שבתערוכה צולמו על ידי ג'ון פיליפס, צלם עיתונות שנשלח על ידי המגזין LIFE לתעד את מראות המלחמה. פיליפס לבש את מדי הלגיון הערבי, התחזה לקצין, ועקב במשך עשרה ימים אחרי המערכה על הרובע היהודי. מבעד לעדשת המצלמה קלט פיליפס את המכאוב והסבל של תושבי הרובע, והביא אותם לידי ביטוי בתמונות מרגשות. כפי שניתן לראות, אוצרי התערוכה בחרו להתמקד ביום הקשה מכל, בו נכנע הרובע ונפל בידי הירדנים. רוב התמונות במוזיאון מוקדשות ליום זה, ואנו נוכל לעבור ביניהן וללמוד על התרחשות הדברים. כדאי להתבונן במיוחד בתצלום ההיסטורי בו חותם משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי, על כתב הכניעה. ברגע הצילום הקפיד רוסנק להרים את העט כך שלא ייגע בדף, על מנת שרגע החתימה ממש לא יהיה מתועד. התמונות העצובות ביותר, הן אלו המציגות את הרגעים האחרונים של התושבים ברובע היהודי. "משפחות שלמות שלחו מבט אחרון בבתיהן... איש לא בכה, דמעות היו דבר מותרות ולאיש לא היה פנאי להתמכר להן", כתב פיליפס בזיכרונותיו. "שעה אחת ניתנה להם לארוז רכוש של עמל חיים. הבחנתי בהבדל בין תגובות צעירים וזקנים. שתי נערות נשאו עמהן שלושה צרורות כל אחת... לא כן האיש הזקן, שישב בשיכול רגליים על הארץ, מנותק מכל המתרחש סביבו. כל מה שטרח להציל היה טלית מקופלת בקפידה ותנ"ך...".
 
מיטב התצלומים של פיליפס מוצגים בספר שנקרא 'הרצון לחיים', אותו הוציא פיליפס עשרות שנים מאוחר יותר. בעקבות הזמנתו של טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, הגיע פיליפס לישראל בשנים 1976-1975, ותר אחר האנשים שאת פניהם צילם בשעת המלחמה. הוא איתר 61 מתוכם, שאל אותם על זיכרונותיהם מימי הקרבות, והחזיר אותם אל הרגע בו הביטו לעדשת המצלמה שלו. "כל אחד מן האנשים פירש את המאורע ההיסטורי מנקודת מבטו שלו, ועם זאת סיפוריהם מצטרפים לתמונה אחת שלמה", כתב פיליפס בספרו. אחרי שנתרשם מהסרט ומן התמונות, נביט רגע על הקיר, עליו מוצגים שמותיהם של 69 נשים וגברים, שנפלו בקרבות על הרובע היהודי. 21 מהם נהרגו בחודשים הראשונים של המלחמה, ואילו 48 האחרים נפלו בעשרת ימי הקרבות מול הלגיון הירדני. חלקם היו לוחמים בהכשרתם, אך רבים מהם היו אזרחים, תושבי הרובע.
 
עם פרוץ המלחמה היו ברובע כ-2,500 אזרחים - גברים, נשים, זקנים וילדים. אמנם מאות מהם נטשו אותו בחודשי הלחימה הראשונים, אך 1,600 תושבים נותרו ברובע היהודי עד יום נפילתו. רובם הצטופפו בתנאים קשים ובמשך ימים ארוכים, במרתפי בתי הכנסת הספרדיים ובאזור כיכר בתי מחסה, ואילו 150 המגינים נעו בין עמדות ששכנו בבתי תושבים ועל גגות, ונלחמו בעוז מול הצבא הירדני. רבים מן התושבים התגייסו לעזור למאמץ המלחמתי, וביניהם גם חלק מהילדים. הדוגמא הבולטת ביותר היא הילד ניסים גיני, שעוד לא הגיע לגיל 10, וכבר התנדב לסייע לכוחות הלוחמים במאבק להצלת הרובע. הוא וחבריו ניצלו את התמצאותם בסמטאות ובמעברי סתרים שהיו ידועים להם ממשחקיהם, כדי להעביר ידיעות בין העמדות. יום לפני נפילת הרובע נהרג ניסים מפגיעת כדור אויב, והפך לחייל הצעיר שנפל במערכות ישראל. בזכות עזרתם של התושבים, הצליחו מגיני הרובע להחזיק מעמד במשך עשר יממות שלמות בקרבות מול הלגיון הירדני, יותר מכל יישוב אחר במלחמת העצמאות.
 
נלחמים עד הסוף המר
מחדר ההנצחה נמשיך ללכת ברחוב היהודים, ומיד נגיע לפינת ישיבה מוצלת |18|. הפינה המטופחת, שנמצאת ממש במרכז הרובע היהודי, מוקדשת למשה רוסנק, שכבר בגיל 24 היה המפקד שניהל את הלחימה ברובע. מיד אחרי פינת הישיבה נפנה שמאלה, ובמהרה תתנשא משמאלנו כיפתו הלבנה של בית כנסת החורבה. מול הכיפה נפנה ימינה, ומיד נעלה בכמה מדרגות שנמצאות משמאל, ומובילות לסמטת בית אל. נעמוד בכניסה לסמטה ליד דלת פלדה מעוטרת, ונביט על בית כנסת החורבה ששוחזר בשנים האחרונות. כאן המקום לספר שבמהלך הלחימה הצליחו חיילי הלגיון הירדני להתקדם באיטיות. הם עברו סמטה אחר סמטה, פוצצו קיר אחר קיר, ומדי יום "נגסו" עוד חלק מהרובע היהודי. בצהרי ה-27 במאי, אחרי תשעה ימים של לחימה, נכנסו הערבים לבית הכנסת המרכזי ביותר ברובע, והטמינו בו כ-200 ק"ג של חומר נפץ. בשעה 18:00 נשמע פיצוץ עז, כיפת בית הכנסת התרוממה באוויר, וברשת הקשר עברה ההודעה המצמררת: "החורבה חרבה". מאותו רגע שלטו הירדנים על מרכז הרובע היהודי, ודחקו את המגינים אל חלקו הדרומי, אליו נלך כעת. ניכנס אל סמטת בית אל, ובזמן שנתקדם בה נספור צעדים. אחרי לא יותר מ-30 פסיעות נגיע לצומת T, ונראה מימין את הכניסה לבית הכנסת אליהו הנביא. זהו אחד מארבעת בתי הכנסת הספרדיים, בהם נדחסו במשך ימים ארוכים כ-1,000 מתושבי הרובע.


בית כנסת החורבה המשוחזר נישא במרכז הרובע היהודי
 
כיצד ייתכן שבזמן הקרבות הקשים נותרו כאן אזרחים רבים כל-כך? הרי במקומות אחרים בארץ דאגו לפנות את התושבים, ולהותיר בשדה הקרב רק את הלוחמים. התשובה טמונה בעובדה שבקיבוצים וביישובים הכפריים חיו כמה עשרות אנשים, ואילו ברובע התגוררו אלפי תושבים. המשמעות המוראלית של פינוי כמות גדולה כל-כך של אזרחים, הייתה בלתי נסבלת, ממש כפי שהיום איש לא חושב לפנות באופן יזום תושבי עיר שלמה בשעת מלחמה. כך קרה, שמאחורי הקיר שלפנינו ישבו אימהות, ילדים וזקנים מבוהלים, חרדים למר גורלם. אחרי שפוצצו את בית כנסת החורבה, הגיעו הירדנים למרחק של כ-20 מטר מכאן, הטילו מטענים ורימונים, ואיימו לפרוץ פנימה. מבין כתלי בתי הכנסת עלו זעקות שבר, והיו כאלה שהחלו לומר וידוי שלפני המוות. רק בזכות לחימה עיקשת של מגיני הרובע, נבלמו הירדנים, ועם רדת הערב שקטה האש. למרות זאת, לכולם היה ברור שהסוף המר קרב ובא.
 
כעת נפנה שמאלה בסמטת בית אל, ובתוך כדקה נגיע למזלג רחובות בו ניצב עץ חוּשחש, שמזכיר במראהו עץ תפוזים. נעבור מימין לעץ, ונמשיך לרדת בסמטה צרה. נעבור תחת קמרונות מקושתים, ובמהרה נגיע אל רחבה קטנה, ונשב לצד האנדרטה שמשמאל |19|. זהו המקום בו נטמנו גופות 48 ההרוגים, שנפלו בעשרת ימי הקרב האחרונים.
 
בעשרת ימי הלחימה האחרונים היה הרובע נצור לגמרי, ואי אפשר היה לצאת ממנו ולקבור את המתים בהר הזיתים. בתחילה הונחו הגופות בחדר המתים של בית החולים המקומי "משגב לדך", אך ככל שחלפו הימים ורבו החללים, לא נותרה ברירה. למרות האיסור ההלכתי, התירו הרבנים לקבור את ההרוגים בתוך הרובע היהודי, בקבר אחים שנכרה בחצר מוגנת. ביום שישי ה-21 במאי, נערכה לוויה עצובה ומסוכנת. גופות החללים הוצאו מבית החולים, הובאו לכאן תחת הפגזה כבדה, ונקברו בארונות מאולתרים שנעשו מדפנות עץ של סוכות. הרב אורנשטיין, רב הכותל ודמות חשובה בהנהגת הרובע, ערך את הטקס, וביקש סליחה מן הנופלים על שלא ניתן היה לקבור אותם כראוי. יומיים מאוחר יותר נהרגו הרב עצמו ואשתו, וגם הם הובאו לקבורה באותו בור. גם כאשר תמה הלחימה ונחתמו הסכמי הפסקת אש בין הצדדים, לא התירו הירדנים להוציא את הגופות מקברן. היה זה המקום היחיד בארץ, בו נותרו גופות הנופלים בידי האויב גם אחרי המלחמה. 19 שנים מאוחר יותר, עם שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, חזר לכאן מפקד הרובע משה רוסנק. הוא התרוצץ בין הסמטאות, ולא נח עד שמצא את המקום בו נקברו חבריו. אז הוחלט להוציא את עצמות הנופלים, ולקבור אותן מחדש בהר הזיתים. את מרבית הגופות כבר לא ניתן היה לזהות, ורק אחת מהן, שהייתה קטנה במיוחד ובפיה היו עדיין שיני חלב, זוהתה כגופתו של הילד ניסים גיני. משום כך נקברו החללים שוב בקבר אחים, במקום המשקיף על הרובע היהודי, עליו נלחמו בעוז.
 

גלעד מרגש לזכרם של הנופלים ניצב במרכז הרובע היהודי |19|

במקום בו היה בור הקבורה נבנה גלעד צנוע, ונוכל לעמוד לצדו  ולחלוק כבוד לנופלים. כשנסיים נעבור מאחורי הגלעד, נפנה שמאלה למשעול צר, ובמהרה נגיע לכיכר רחבת ידיים |20|. זוהי כיכר בתי מחסה, והיא הייתה המרכז של יהודי הרובע בזמן המלחמה. סביב הכיכר שכנו בית החולים המקומי, ובתי מגורים בהם הסתתרו עוד מאות תושבים. בתים אלה, שנבנו במקור כבתי מחסה עבור משפחות קשות יום, הפכו בזמן המלחמה לבתי מחסה לתושבי הרובע. גם המפקדה המרכזית של הרובע שכנה בשולי הכיכר, וכאן ישבו מפקדי הרובע וקיבלו החלטות גורליות בשעת קרב. הדילמה הגדולה ביותר עמדה לפתחם בבוקר יום שישי, ה-28 במאי. אחרי שהירדנים כבשו את מרכז הרובע, הצטמצם שטחו היהודי לכדי 100X200 מטר בלבד. באותו שעה נותרו רק כ-30 מגינים שעדיין לא נפגעו. השאר נלחמו כשהם פצועים, וברשותם רק תחמושת מעטה לנשק קל. במקביל, צרו הירדנים על בתי הכנסת הספרדיים, ורק מטרים ספורים הפרידו בינם לבין 1,600 תושבי הרובע, שאיבדו כל תקווה וביקשו להיכנע.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו
 
אפשר לדמיין את המחשבות שהתרוצצו בראשיהם של מפקדי הרובע: האם עלינו להמשיך ולהילחם? אך כיצד נוכל להרשות לעצמנו להקריב חיים של אזרחים רבים כל-כך? בסופו של דבר, התקבלה ההחלטה הכואבת. בשעות הבוקר יצאו הרבנים חזן ומינצברג, הרב הספרדי של הרובע ועמיתו האשכנזי, אל מפקדת הלגיון, ובידם דגל לבן. אך עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון בירושלים, לא הסתפק בכך, ודרש לחתום על כתב כניעה עם המפקדים הצבאיים של הרובע היהודי. בשעות הבאות יצאו ובאו ממפקדת הלגיון המוכתר מרדכי ויינגרטן, איש המודיעין שאול טוויל ומפקד הרובע משה רוסנק. הם נשאו ונתנו עם הירדנים, ניסו למשוך זמן, אך ללא הועיל. לסוף נאלצו המפקדים להסכים לתנאים שהכתיבו הירדנים, ביניהם הפקדת הנשק והתחמושת בידי הערבים, נפילתם בשבי של כל הגברים שמסוגלים לשאת נשק, והוצאת שאר האזרחים אל העיר החדשה שמחוץ לחומות. בשעה 16:30 חתמו הצדדים על הסכם הכניעה, והקרב על הרובע תם. ברשת הקשר עבר המברק העצוב: 'שלום. סוף. התחנה חוסלה'. "זו הייתה החלטה מרה, ולא ראיתי בה כבוד גדול, ולכן הרמתי את העט מן הדף ברגע הצילום", סיפר מפקד הרובע, משה רוסנק. ההחלטה להניף דגל לבן לא הייתה מובנת מאליה במלחמת העצמאות. התפיסה הרווחת באותם ימים הייתה שעדיף למות ולא להיכנע, ולחתור לניצחון בכל מחיר. אך ברגע בו צריך היה לקבל את ההחלטה הגורלית, הבין משה רוסנק כי גורלם של 1,600 תושבי הרובע נמצא בידיו, ובחר לקדש את ערך החיים. כך הפך הרובע היהודי בירושלים ליישוב היהודי הגדול ביותר שנפל במלחמת העצמאות.
 
מיד אחרי החתימה על הסכם הכניעה, החלה מהומה ברובע היהודי. האזרחים קיבלו זמן קצוב לסור לבתיהם ולאסוף כמה חפצים, ואילו הלוחמים מיהרו להשליך את הנשקים אל בורות המים, ובלבד שלא ייפלו בידי הערבים. כדי להחליט מי יילקח לשבי, ציווה עבדאללה א-תל על כל הגברים להתאסף כאן, בכיכר בתי מחסה. מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר מתוך ההמון יצאו רק 35 לוחמים בריאים. "זה כל מה שיש לך? אלה האנשים שגרמו לי כל-כך הרבה צרות?!", שאל המפקד הערבי בתמיהה את משה רוסנק. "לו ידעתי שאתם כה מעטים, הייתי עולה עליכם במקלות!". א-תל היה בטוח, או אולי רצה להאמין, כי בקהל מסתתרים לוחמים נוספים, והחליט לקחת בשבי כמעט כל נער וגבר. הוא מיין כ-300 איש, המבוגר שבהם בן 78, והצעיד אותם אל בית המעצר, משם נלקחו לשבי בירדן. במקביל, הגיעו לכיכר מאות אזרחים, שסחבו על שכמם שמיכות ושקים עמוסים ציוד. התמונות שראינו בתערוכת "לבד על החומות" ממחישות את העצב של תושבי הרובע באותם רגעים. "אנשים מסתובבים בכיכר בתי מחסה, מתבוננים, מבקשים לחון את האבנים בפעם האחרונה לפני לכתם מפה", כתבה פועה שטיינר בספרה 'מתוך ההפיכה'. "היום נעזוב את המקום הקדוש והעתיק הזה... זקנים וזקנות שמימיהם לא יצאו מחוץ לחומות, יעזבו היום את המקום בפעם הראשונה בחייהם... האם יזכו לשוב אליו?". בשעות אחר הצהרים, זמן קצר לפני כניסת השבת, החלה התהלוכה העצובה לנוע לעבר שער ציון. תושבי הרובע עברו בסמטאות, מתקשים להיפרד מביתם האהוב. גם אנחנו נלך בעקבותיהם אל שער ציון. לשם כך נעמוד כשפנינו אל המבנה המרכזי עם הקשתות, ניגש לצדו השמאלי, ונתקדם בסמטה הצרה שלידו. נעבור תחת קשת, נפנה שמאלה, ומיד ימינה לסמטה צרה עוד יותר. במהרה נצא אל מגרש החנייה של הרובע היהודי |21|, נחצה אותו אל צדו השמאלי המרוחק, ונחזור באותה דרך בה הגענו אל שער ציון. בתוך 4-3 דקות נגיע אל השער דרכו נכנסנו אל הרובע היהודי |13|. מכאן יצאו בערב שבת ובבוקר שלמחרת כ-1,400 פליטים יהודים, בדרכם ל'גלות' בעיר החדשה. כך הגיעו לקיצן 700 שנות יישוב יהודי רציף בעיר העתיקה.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו
 
אחת התמונות המרגשות שצילם ג'ון פיליפס, מתעדת את הרגע בו נדחסו מאות יהודים דרך פתח השער הצר. ברגע הצילום הביטו לאחור שני אנשים – נערה צעירה שפיה פעור בצרחה, ונער שבעיניו מבט כנוע, וראשו קטוע בתמונה. כאשר שב פיליפס וחיפש אחר האנשים, הוא הגיעה אל אותה נערה, פנינה אבן-טוב שמה. "מאחורי הייתה אמי, אשה קטנה", סיפרה פנינה על זכרונותיה מאותו רגע. "היא התלבטה עם חבילה גדולה בזרועותיה. 'הניחי אותה!'... צעקתי. 'את תפלי ותירמסי'. רציתי לקחת ממנה את החבילה, אבל לא יכולתי להגיע אליה בהמון הזה. חייל ערבי צעק לעברי שהכל יהיה בסדר, ועזר לאמי להעמיס את החבילה על ראשה... היא אמרה לערבי: הפעם היהודים נאלצים לעזוב את העיר העתיקה. בפעם הבאה יהיה תורכם. איזה אומץ היה לה!". אלו ודאי רק חלק מהמחשבות שחלפו בראשיהם של תושבי הרובע באותם רגעים. למרבה הצער, את מחשבותיו של אורי מלול, הנער בן ה-14 שבתחתית התמונה, אי אפשר היה לדעת. אורי שימש כרץ בין העמדות במלחמה, בהמשך שירת כלוחם בחיל השריון, ו-25 שנים מאוחר יותר הוא נפל במלחמת יום הכיפורים.
 

מאות יהודים נדחסים דרך שער ציון, בדרכם ל'גלות' בעיר החדשה

בעבר השני של שער ציון המתינו לפליטים חיילים ישראלים ונציגי הצלב האדום, והציעו להם משקה חם, פמוטים ונרות לשבת. הם עלו מיד על מכוניות, והוסעו לשכונת קטמון הערבית, שם המתינו להם בתים נטושים בהם יוכלו להתגורר. אותה שכונה שנכבשה בעקבות קרב סן סימון, הפכה עתה מקום מקלט עבור תושבי הרובע היהודי. גם אנחנו נצא דרך השער, ונחזור באותה דרך בה הגענו אל שכונת כפר דוד, ואל המכונית שממתינה לנו שם.
 
מידע שימושי
מוזיאון "לבד על החומות"
טלפון: 4987*.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 19:00-09:00 בשעון קיץ, ובין השעות 17:00-09:00 בשעון חורף. ביום ו בין השעות 13:00-09:00 (כל השנה).
כניסה: ללא תשלום.

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

מסלולים נוספים באיזור
למסלולים נוספים >