facebook
:
IMG_6916
blank
סיורו של ערן גל-אור | טל' נייד: 050-4000026

ערן מוליך אותנו לאורך קו התפר, ומראה לנו כיצד מצליחות האמנות והתרבות, להפיח חיים באזורי גבול מוכים ופצועים.

סיפור אישי – ילדותי לאורך קו התפר:

מפי דוד גל-אור

שכונת פאג"י בה נולדתי וגדלתי, הייתה אחת השכונות הצפוניות על קו התפר בירושלים. ביתנו שכן ממש מתחת לגבעת התחמושת, כשרק עמדה של צה"ל ושטח הפקר הפרידו בינו לבין הגבעה.

קרא עוד

שכונת מוסררה... אמנות ותרבות על קו התפר - בעקבות סיפורה המופלא של שכונת מוסררה

חזרה
סיורו של ערן גל-אור | טל' נייד: 050-4000026. ערן מוליך אותנו לאורך קו התפר, ומראה לנו כיצד מצליחות האמנות והתרבות, להפיח חיים באזורי גבול מוכים ופצועים.

שכונת מוסררה - בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, הייתה ירושלים עיר חצויה. בלב העיר עבר קו גבול שהפריד בין ישראל וירדן, ולאורכו היו שטחי הפקר, גדרות תיל ועמדות צבאיות. משני צידי הגבול השתרעו שכונות מגורים, שהפכו בעל כורחן לאזורי תפר מסוכנים. אחת השכונות שנפגעו בצורה הקשה ביותר, הייתה שכונת מוסררה. השכונה, שהתחילה את דרכה כשכונת יוקרה ערבית מחוץ לחומות העיר העתיקה, התדרדרה והפכה שם נרדף לעוני, פשע ומצוקה. מסלול הסיור שלפנינו מוביל אותנו למסע בין סמטאות השכונה, בעקבות סיפורה המיוחד. נטייל בין וילות ערביות יפהפיות, נשוטט בסמטאות ציוריות, ונהנה מתצפיות מרשימות. בדרכנו נהנה מצלילי מוסיקה מזרחית קלאסית, נבקר בגלריות לאמנות עכשווית, ונפגוש אמני הדפס שעובדים על מכבשי דפוס עתיקים. במהלך הסיור נתוודע למהפך שעובר על שכונת מוסררה וסביבתה, ונגלה כיצד הצליחה מוסררה להשתקם, להתפתח ולהפוך למרכז תרבותי חי ופועם. לאורך הדרך נראה את כוחן של התרבות והאמנות החברתית, שמצליחות לגעת בעדינות בפצעים הפתוחים, ובצלקות שנותרו על קו התפר, ולרפא אותם. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
שכונת מוסררה... אמנות ותרבות על קו התפר - בעקבות סיפורה המופלא של שכונת מוסררה
arrow נקודת מוצא: גן ציבורי, מול המרכז הקהילתי 'בית קנדה', בכניסה לשכונת מוסררה.   arrow נקודת סיום: מלון נוטרדם דה-ג'רוזלם. ניתן לחזור אל המכונית בהליכה של 7-5 דקות.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות קטנות ולזוגות.   arrow אורך הסיור: כ-2.5 קילומטר.   arrow משך הסיור: 4-3 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: בימים ב-ה, משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהרים.   arrow עומס: לא עמוס בדרך כלל.   arrow אופי ההליכה: המסלול עובר בעיקר ברחובות צרים, ויש בו כמה עליות וירידות מתונות.   arrow ציוד מיוחד: אין.   arrow סיור לילי: אין.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
שכונת מוסררה... אמנות ותרבות על קו התפר - בעקבות סיפורה המופלא של שכונת מוסררה

אתרים שמחייבים תיאום מראש > צפייה בשיעור במרכז למוסיקה מן המזרח, הדרכה בסדנת ההדפס ושיחה עם מנהל בית הספר לאמנויות 'מוסררה'. קבוצות צריכות לתאם את הכניסה לכל האתרים. פרטים במידע השימושי.

איפה חונים > מגיעים לרחוב שבטי ישראל, ופונים ממנו אל חניון כיכר ספרא |1|. ממקום החנייה יוצאים חזרה לרחוב שבטי ישראל, ופונים בו שמאלה. הולכים 4-3 דקות בצד ימין של הרחוב, חולפים על פני בית הספר לקולנוע "מעלה", ומיד אחריו פונים ימינה לרחוב צר |2| שמוביל למרכז הקהילתי 'בית קנדה'. מול הכניסה למרכז יש גן קטן, שם מתחיל סיורנו.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים ברכבת הקלה, ויורדים בתחנת כיכר ספרא. מהתחנה עולים לכיכר ספרא, חוצים אותה, ויורדים מצידה השני לרחוב שבטי ישראל. פונים שמאלה, הולכים לצד הרחוב, ובתוך 4-3 דקות פונים ימינה למרכז הקהילתי 'בית קנדה' |2|. ניתן גם לנסוע בקווים 66,3,1 שמגיעים לפינת רחוב הנביאים ורחוב הע"ח |10|, ומשם לנווט את דרכנו לנקודת ההתחלה של הסיור |2|.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: חניון ספרא עירייה, ירושלים. לנקודת ההתחלה: מרכז קהילתי בית קנדה, ירושלים. לנקודת הסיום: מנזר נוטרדאם, ירושלים.


בין סמטאות צרות ובתי מידות
את סיורנו בשכונת מוסררה וסביבתה, אנו מתחילים בכניסה העליונה לשכונה |2|, ליד בית הספר לקולנוע "מעלה" וסמוך למרכז הקהילתי 'בית קנדה'. נפנה ימינה אל רחוב ללא שם, ומיד נפנה שמאלה, ונרד במדרגות לגן ציבורי קטן. נחצה את הגן, נלך לעבר מגרש הספורט השכונתי, ונקיף אותו מצד שמאל. נמשיך ברחוב הצר, ובמהרה נרים את מבטנו, ונראה מולנו שני צריחים שמבצבצים בין צמרות העצים. אלו הם צריחי בית החולים האיטלקי, בו שוכן כיום משרד החינוך, וכנסיית סיינט פול האנגליקנית. בתוך דקה נתחבר לרחוב דניאל, נפנה בו שמאלה, ולאחר הליכה קצרה נפגוש ברחוב הלני המלכה |3|. נפנה ימינה אל הרחוב הצר, ונרד בין גדרות אבן. כדאי להסתכל מעבר לגדרות ומבעד לשערי המתכת, ולהתרשם מחצרות הבתים הרחבות, מהרצפות המאוירות ומבוסתני הפרי. אחרי דקה נפנה בהזדמנות הראשונה ימינה, אל מדרחוב צר וקסום שנקרא חולדה הנביאה |4|. תריסי המתכת של החלונות צבועים באדום, ירוק, בורדו וכחול, והופכים את הרחוב לחגיגה צבעונית. נלך בסמטה הצרה, בין בתים יפהפיים שבנויים בסגנון ערבי, ונתרשם ממשקופי האבן המעוטרים, מהחלונות המקושתים ומהתריסים המסוגננים. בזמן ההליכה כדאי להציץ אל החצרות הציוריות, וליהנות ממראה אדניות הפרחים שממלאות אותן. בתוך 3-2 דקות נגיע לקצה הרחוב הקטן, ונפגוש ברחוב נתן הנביא |5|. על קשת הכניסה של הבית שמולנו חקוקה שנת בנייתו, 1896, בספרות רגילות ובספרות ערביות. פינת הרחובות השקטה היא מקום מצוין להתחיל לספר על שכונת מוסררה, בה אנו נמצאים.

במאה ה-19 שררו בירושלים צפיפות ותנאי תברואה ירודים. אלה הובילו את תושבי העיר לחפש פתרונות מגורים חליפיים, שיאפשרו להם חיים נוחים וטובים יותר. תושביה היהודים של ירושלים ייסדו שכונות קטנות מחוץ לחומות, ומעצמות אירופה הקימו מתחמים רחבי ידיים בלב השטח הפתוח. לקראת סוף המאה ה-19, הצטרפו גם תושביה הערביים של ירושלים לגל היציאה מהעיר העתיקה. חלוצי היציאה הערבית מן החומות היו משפחות אמידות ועשירות, מוסלמיות ונוצריות, שהתארגנו יחד ורכשו שטחים מצפון לעיר העתיקה. הן יצאו דרך שער שכם, שהיה סמוך לרובעים הנוצרי והמוסלמי, והקימו שכונה מטופחת שזכתה לשם "מצרארה", שמשמעותו "שופעת חינניות". בתי שכונת מוסררה היו מרווחים, ורובם נבנו כוילות בנות שתי קומות, שסביבן חצרות ובוסתנים. המספרים החקוקים באבן מעל משקופי הבתים בשכונה, כמו אלה שנמצאים על הבית לצידו אנו עומדים, מלמדים שרבים מהם נבנו בשנות ה-90 של המאה ה-19, או בראשית המאה העשרים. משקופי האבן המסוגננים, העיטורים הרבים והחלונות המקושתים, הם רק חלק מהסממנים, שמאפיינים את סגנון הבנייה הערבי של בתי השכונה.

בפינת הרחובות נפנה ימינה, ונעלה מעט בתלילות ברחוב נתן הנביא. בתוך דקה נפנה שמאלה אל סמטה צרה, שנמצאת מול בית מספר 8, והיא תחבר אותנו לרחוב מרכזי יותר, רחוב דניאל. האווירה ברחוב זה שונה לגמרי, וקשורה בסיפורה המעניין של השכונה. משמאל נראה עדיין בתים ערביים עם גגות רעפים, ואילו מימין בנויים שיכונים מאורכים.


נהנים מההליכה במדרחוב חולדה הנביאה הצבעוני.

התפתחותה של שכונת מוסררה החיננית נקטעה בבת אחת, עם פרוץ מלחמת העצמאות. מיקומה על הגבול שבין חלקה המזרחי של ירושלים לחלקה המערבי, הפך אותה למוקד קרבות. חלק מבתיה נעזבו והפכו עמדות צבאיות, ובאחד מהם נפגשו סא"ל משה דיין והקולונל הירדני עבדאללה א-תל, ושרטטו על גבי מפה את קווי העמדות של צבאותיהם. הקווים העבים ששורטטו בעפרונות שעווה גסים, חצו בתים ושכונות, והם אלה שהתוו את "הקו העירוני" בירושלים. קו זה הפך להיות הגבול בין ישראל וירדן במשך 19 שנים, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים. כפי שנראה בהמשך הסיור, שכונת מוסררה הייתה ממש על קו התפר, צמודה לשטח ההפקר שבין ישראל וירדן. במהלך שנות ה-50 של המאה העשרים, שוכנו בשכונת הגבול הזו משפחות של עולים מצפון אפריקה, עיראק ופרס, שהובאו לכאן ממעברות בכל רחבי הארץ. בכל בית נטוש הצטופפו כמה משפחות מרובות ילדים, כשהן חולקות מטבח אחד וחדר שירותים אחד. כאשר התמלאו הבתים עד אפס מקום, הוחלט להקים ביניהם שורות של 'שיכוני רכבת' מאורכים, בהם אוכלסו משפחות קשות יום נוספות. תנאי החיים בשכונת הגבול היו קשים מנשוא. לעיתים הצטופפו עשרה בני משפחה בחדר אחד, ללא מים זורמים וללא חשמל. הרחובות היו דרכי עפר, וזרם בהן ביוב משכונות מרכז ירושלים. בנוסף, חיו תושבי השכונה בפחד מפני הצלפים הירדנים, ואחדים מהם אף נפצעו ונהרגו מפגיעותיהם. במהלך 19 השנים הללו, הלך והתדרדר מצבה של השכונה עוד ועוד, ומשכונת יוקרה ערבית היא הפכה לשכונת מצוקה ישראלית. שליש מתושבי השכונה היו נתמכי סעד, והם הרגישו מופקרים ועזובים.

את המשך הסיפור נגולל בעוד דקות ספורות, וכעת נמשיך בדרכנו. נלך כ-2 דקות ברחוב דניאל, ובהזדמנות הראשונה נפנה שמאלה אל סמטה צרה |6|, שבכניסה אליה מוטבע סמל של כף רגל עם אגודל מקופל. נרד בין גדרות אבן, ובתוך דקה נגיע למפגש עם רחוב הע"ח |7|. אם נביט על הקיר שמשמאל, נגלה את שמה הלא-רשמי של הסמטה: 'סמטת הפנתרים השחורים'. הסמל שראינו בכניסה לסמטה, הוא סמלה של התנועה המפורסמת, שקמה בשכונת מוסררה בשנות ה-60 של המאה העשרים. נפנה ימינה לרחוב הע"ח, נלך בו כ-2 דקות, ונפנה שמאלה לסמטה צרה נוספת. גם לסמטה זו אין שם רשמי, והיא נקראת בשם שנתנו לה תושבי השכונה, ומתנוסס על שלט קרמיקה: סמטת 'הם לא נחמדים'. כדי לספר על השמות המעניינים של הסמטאות, נרד אל גן קטן שנמצא בקצה הסמטה |8|. בגן אין מקום ישיבה מסודר, אך יש בו משטח מרוצף רחב, ומעט צל. נשב למנוחה קצרה, ונספר על תנועת "הפנתרים השחורים".

העוני והמצוקה פגעו בעיקר בילדים ובני הנוער בשכונת מוסררה. רבים מהם התדרדרו לפשיעה בגיל צעיר, נעצרו בגין עבירות של גניבה ושוטטות, ונלקחו למוסדות סגורים לעבריינים. שכונת מוסררה הפכה להיות לא רק שכונת מצוקה, אלא שכונה עבריינית, שרבים מתושבי ירושלים פחדו להסתובב בה. בחלוף השנים, נהגו 11 מאותם נערים להיפגש בדירותיהם, שהיו כולן ברחוב משמרות, לצידו נעבור בהמשך. באותם מפגשים עלו החוויות הקשות מהמוסדות בהם שהו, לצד תחושות קיפוח ואפליה עדתית שליוו אותם מילדותם. החבורה החליטה לעשות מעשה, ולהקים תנועת מחאה, שנקראה "הפנתרים השחורים". בין מנהיגי התנועה היו ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון ויעקב (קוקו) דרעי, כולם תושבי שכונת מוסררה. ה'פנתרים' ביקשו להעלות על סדר היום הציבורי את מצוקת העוני והפערים החברתיים, ואת האפליה העדתית במדינת ישראל. הם דרשו לטפל בשכונות המצוקה, לסייע למשפחות מרובות ילדים ומעוטות יכולת, לסגור את מוסדות הנוער העברייני, ולדאוג לייצוג שווה של בני עדות המזרח במוסדות הממשלתיים והציבוריים. בשנת 1971, החל מאבקם של הפנתרים השחורים לצבור תאוצה. הם אף נפגשו לדיון סוער עם ראש הממשלה גולדה מאיר. לאחר הפגישה צוטטה גולדה כמי שאמרה: "הם לא נחמדים". אמירה זו נתנה את השם לסמטה בה אנו נמצאים. כמה חודשים לאחר מכן, נכנס המאבק לתודעה הציבורית, בעקבות הפגנה גדולה ואלימה שנערכה בכיכר ציון. בהפגנה שנערכה ללא רישיון, השמיע הציבור את זעקת הקיפוח העדתי. בהתנגשויות מול המשטרה נפצעו עשרות אנשים, ורבים נעצרו. אך בעקבות ההד הציבורי שעלה מן ההפגנה, החלה ממשלת ישראל להתייחס ברצינות לטענותיהם של הפנתרים השחורים. בתהליך הדרגתי וארוך, ששיאו היה בעליית מנחם בגין לראשות הממשלה, שוקמו שכונות מצוקה רבות, ביניהן שכונת מוסררה. בתים רבים בשכונה שופצו, ונרכשו בתנאים נוחים על ידי תושביהם. גם המרחב הציבורי עבר תהליך של שיקום וטיפוח, שנעשה בשיתוף פעולה עם התושבים. בעשרות השנים האחרונות הפכה שכונת מוסררה את פניה, וכפי שרואות עינינו, היא חוזרת להיות "שופעת חינניות", כיאה לשמה.

לחץ/י כאן להדכת וידאו


״הפנתרים השחורים״ ברחוב הע״ח בשנות ה־ 70. התצלום באדיבות ׳אוסף מוסררה׳.

עד היום גאים תושביה הותיקים של מוסררה בתנועת הפנתרים השחורים שיצאה ממנה, ובמהפך החברתי שהובילה. בהמשך הסיור נבקר בכמה מוסדות אמנות ותרבות שקמו בשכונה, הממשיכים להוביל את התהליך, ומצעידים את השכונה קדימה.

מוסיקה מזרחית ואמנות עכשווית בלב מוסררה
מהגן הקטן |8| נחזור על עקבותינו, נעלה אל רחוב הע"ח, ונפנה בו ימינה. רחוב מרכזי זה נקרא בשמם של הרוגי שיירת הדסה, שיירת משוריינים שניסתה להגיע אל הר הצופים בזמן במלחמת העצמאות. בשיירה הצטופפו חולים לצד עובדי רפואה, אנשי אקדמיה ומגינים, והיא הותקפה בדרכה מירושלים המערבית להר הצופים. 78 (ע"ח) מנוסעי השיירה נרצחו בידי פורעים ערבים בשכונת שיח' ג'ראח, ועל שמם נקרא הרחוב. נלך ברחוב המטופח, ונהנה ממראה בתי המגורים המרשימים שבנויים סביבנו. גגות הרעפים, המרפסות העמוסות בעציצים, והעצים המצלים שמסביב, יוצרים אווירה נעימה. אחרי כמה עשרות מטרים, בפינת רחוב משמרות, נביט ימינה אל הבניין הפינתי, עליו מוצגת עבודת פסיפס מיוחדת. את הפסיפס יצרו תושבי וילדי השכונה, והוא מתאר בפשטות סצנות מההווי השכונתי. נתקדם עוד קצת ברחוב הע"ח, עד שנגיע לפינת רחוב נתן הנביא |9|. במבנה הגדול שמימין נמצא בית הספר לאמנויות 'מוסררה', ואילו מן המבנה משמאל בוקעים בדרך כלל קולות שירה ונגינה. תחילה נפנה שמאלה, נלך בעקבות הצלילים, וניכנס לחצר המטופחת של המרכז למוסיקה מן המזרח. זהו מרכז ייחודי בעולם כולו, בו לומדים התלמידים לשיר ולנגן מוסיקה מזרחית קלאסית.

אבי שושני גדל בבית מוסיקלי. הוא נחשף בילדותו לנעימותיהם של מוצרט ובאך, וגם לפיוטי בית הכנסת הפרסי בו התפלל אביו. אבי למד מוסיקה כל חייו, ובמהלך שנות ה-90 החליט להקים מרכז מיוחד, שיעלה על נס את המוסיקה המזרחית הקלאסית. הוא נעזר בחברו הקרוב יהורם גאון, ויחד הם החליטו להקים את המרכז למוסיקה מן המזרח. "ההתחלה הייתה קשה, משום שרבים לא ידעו שיש דבר כזה – מוסיקה קלאסית מן המזרח", מספר אבי, שמנהל את המרכז עד היום. "התחלנו עם עשרה תלמידים, וכיום לומדים אצלנו 120 בכל שנה, רובם אינם בני עדות המזרח. זה מלמד שאנשים צמאים למוסיקה המרגשת הזו, שנוגעת עמוק בנפש האדם". ואכן, במהלך שנת הלימודים, בין החודשים נובמבר ליוני, מלאים החצר והמבנה שלצידה, עשרות סטודנטים שמתאמנים, שרים ומנגנים בשלל כלים וסגנונות. מוסיקה מרוקאית מתערבבת עם ניגונים בערבית, כלי נגינה פרסיים ותורכיים נשמעים מן החלונות, ואפילו שירה הודית עולה מאחד החדרים. התמהיל שנוצר בין הסגנונות המוסיקליים השונים, מרגש ומרגיע. בתוך שלל הקולות והצלילים, אפשר לשמוע גם שירת פיוטים יהודיים. "יש דמיון רב בין הפיוטים המסורתיים שאנו רגילים לשמוע בבית הכנסת, לבין המוסיקה המוסלמית", מסביר אבי. "במשך השנים הרבות בהם חיו יהודים בארצות האסלאם, חדרו הכלים והסגנונות המוסלמיים אל כותלי בית הכנסת, ויצרו חיבור קסום בין מילות התפילה לצלילים המזרחיים". המרכז התמקם בשכונת מוסררה באופן מקרי לחלוטין, ולא בכוונה תחילה. "או שאין מקרה, והיינו צריכים להיות כאן", אומר אבי. "תושבי השכונה אוהבים את המקום, אולי משום שהוא מזכיר לרבים מהם ניגונים מבית אבא. בשכונה מתוחה כמו מוסררה, אנו שואפים להיות מקום של חיבור, שיהווה גשר בין תרבויות".

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


שיעור שירה ונגינה במרכז למוסיקה מן המזרח.

כדאי לשוחח עם התלמידים שיושבים בחצר, ולשמוע מהם על חוויית הלימודים במרכז המיוחד. אפשר גם להציץ מבעד לחלונות באחד השיעורים שמתקיימים באותו רגע. מי שמעוניין, יכול גם לתאם מראש צפייה בשיעור (פרטים במידע השימושי). בחודשי הקיץ והסתיו לא מתקיימים לימודים, ולכן החצר ריקה בדרך כלל, אך גם אז נעים לשבת בה תחת סוכת הגפן ועץ התאנה. אפשר גם להקיף את המבנה, ולשבת בגן קטן מול חזיתו האחורית, המלאה עשרות חלונות קטנים. לאחר מכן נצא חזרה לרחוב נתן הנביא, נפנה ימינה ונרד אל הצומת |9|. בפינה שמולנו נמצא בית הספר לאמנויות 'מוסררה', השוכן במבנה ערבי רחב ידיים בן שתי קומות. מבנה זה שימש לאורך השנים כבית הספר של השכונה. בתחילה שכן כאן בית ספר ערבי מעורב לנוצרים ומוסלמים, ובמהלך שנות ה-50 תפס את מקומו בית הספר היסודי "בית יעקב". נחצה את רחוב הע"ח, ניגש אל חזית המבנה, וניכנס אל בית הספר, המשמש היום גם בתור גלריה לאמנות עכשווית. את פנינו יקבל מבנה בסגנון ערבי, ששוּמַר בצורה מרשימה. נשוטט בין החדרים שבשתי הקומות, המחופים בקשתות ומרוצפים אבן או קרמיקה מאוירת, ונתרשם מתערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית. כדאי גם לבקר בקומת המרתף של המבנה. לשם כך צריך לצאת חזרה לרחוב, לפנות שמאלה, ולרדת אל הרחוב הצדדי. בקומה זו ישנם חדרים שמצופים באבן המקורית, ושורה בה אווירה שקטה ומסתורית יותר. לאחר שנסיים להתרשם מהמקום, נשב בגן הקטן שבכניסה לקומת המרתף. מומלץ לתאם מראש שיחה עם אבי סבג, מייסד בית הספר ומנהלו, ולשמוע ממנו את סיפורו המיוחד של בית הספר.

בבית הספר ששכן כאן, למדו והתחנכו ילדי שכונת מוסררה לאורך השנים – בתחילה בבית הספר הערבי, ומאוחר יותר בבית הספר "בית יעקב" . דרך החוויות והזיכרונות של אותם ילדים, אפשר להבין את עומק הפצעים שחוותה שכונת מוסררה, ואת היקף הצלקות שקיימות בה עד היום. תלמידיו הערבים של בית הספר נאלצו לברוח מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות. חלקם חיים עד היום במזרח ירושלים, לא רחוק מכאן, וזוכרים את ילדותם בין כתלי בית הספר. מאוחר יותר, כאשר שכן כאן בית ספר יסודי-תורני, למדו בו כל ילדי מוסררה, מזרחים ואשכנזים כאחד. מנהיגי הפנתרים השחורים מספרים על האפליה שחוו בתור תלמידים בני עדות המזרח, בין כותלי בית הספר של תנועת "אגודת ישראל", שמוריו היו אשכנזים. מסמכים שנמצאו ברבות השנים, מאששים את טענותיהם, ומראים כיצד ילדי המשפחות המזרחיות במוסררה הוגדרו כ"מפגרים". בית הספר לאמנויות שקם כאן בשנות ה-80 של המאה העשרים, שואף לגעת בפצעים הפתוחים של השכונה, מתוך רצון לטפל בהם. "הקמת בית הספר לא הייתה קלה", אומר אבי סבג. "היא לוותה בחשדנות מצד תושבי השכונה, ובביקורת מצד חברים ומכרים. כולם חשבו שהשתגעתי". מה לאמנות וצילום ולשכונת פשע ומצוקה? תהו חבריו של אבי, כאשר סיפר להם על הגלריה ובית הספר לצילום שהקים במוסררה. "בשנים הראשונות עבדנו רק בקומת המרתף, ולאט לאט רכשנו את אמונם של השכנים, וגם את הקומות העליונות", מספר אבי בגאווה. "עם השנים הפכנו למוקד משפיע בשכונה. מוקד שפועל כדי לשנות את הדימוי הבעייתי של שכונת מוסררה". בית הספר אכן התפתח לאורך השנים, וכיום לומדים בו כ-160 סטודנטים בחמש תכניות תלת-שנתיות, במגוון אמנויות. אך אבי סבג וצוותו לא מסתפקים בכך. בית הספר מחובר לקהילה המקומית, ופועל בתוכה. כך נוסד פסטיבל "מוסררה-mix" שנערך בשכונה מדי שנה, ומופק על ידי בית הספר. כך גם רקם עור וגידים פרויקט "אוסף מוסררה", בו מתעדים תלמידי בית הספר בצילום ובוידאו, את סיפוריהם האישיים של תושבי השכונה הותיקים. בית הספר מפעיל גם פרויקטים חברתיים, כמו קורסי צילום מסובסדים לנשים פלשתינאיות ממזרח ירושלים, לצד מסלולי הכשרה ייחודיים, כמו לימודי פוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום). "הפציעות שחוותה מוסררה ילוו אותה עוד שנים רבות", מסכם אבי, "ואנחנו נוגעים בעדינות במוקדי הכאב, ומנסים לרפא אותם".


בית הספר בית יעקב בשנות ה־ 60. התצלום באדיבות ׳אוסף מוסררה׳.

אמנויות ותצפיות לאורך קו התפר
אחרי המנוחה בחצר האחורית של בית הספר, נחזור לרחוב הע"ח |9|, ונמשיך בסיור. נפנה ימינה, ונלך בין בתים מרשימים בני יותר מ-100 שנים. אפשר לחפש את שנת הבנייה של כל בית, המופיעה לעיתים על סורגי המתכת שמעל הדלתות. אחרי 4-3 דקות של הליכה, נגיע אל רחוב הנביאים |10|. נפנה שמאלה במעלה הרחוב, נתקדם 3-2 דקות נוספות, ונגיע לפינת רחוב שבטי ישראל |11|. בצד ימין, מעברו השני של הרחוב, ישנו בית מרשים מחופה בגג רעפים, אליו נגיע מיד. מולו נמצא בית החולים האיטלקי, בו שוכנות חלק ממחלקות משרד החינוך, ועליו תוכלו לקרוא בסיור "נביאים בעירם". מי שמעוניין, יכול לפנות שמאלה, אל רחוב שבטי ישראל, ולצפות על בית מחניים, אחד הבתים המרשימים ביותר בשכונת מוסררה ובסביבתה. במבנה שוכנות כיום הלשכות הבכירות של משרד החינוך, ולכן הכניסה אליו אינה אפשרית. במידה ששער הכניסה פתוח, אפשר להביט ממנו על הבית היפה. אם השער סגור, אפשר לנסות ולהציץ מעל גדר האבן הגבוהה. נעמוד ליד שער הכניסה ונספר את סיפורו של הבית המיוחד.

דלת הכניסה הראשית לבית, נראית כאילו נלקחה מבניין מפואר באירופה הקלאסית. העמודים החצובים שמשני צידיה נושאים גמלון משולש, ועל המשקוף שמתחתיו חקוקים שמו של הבית, MAHANAIM, ושנת בנייתו - 1885. את הבית בנה יוהאנס פרוטיגר, בנקאי ואיש עסקים מוכשר. בכספו הרב ביקש פרוטיגר לבנות למשפחתו בית מפואר, שידמה ככל האפשר למיטב הבתים באירופה. מלבד שתי קומות מגורים, היו לבית מחניים גם עליית גג ומרתף. בסך הכל היו בבית 40 חדרים, בהם התגוררו 14 ילדיו של פרוטיגר, וכן משרתים ומטפלות לרוב. בחצר הגדולה טיפחה משפחת פרוטיגר גן ובו עצים, שיחים ובריכות נוי. יוהאנס בחר לקרוא לביתו "מחניים", שם שנלקח מסיפור מספר בראשית, המתאר את חזרתו של יעקב מבית לבן שבחרן הרחוקה לארץ ישראל: "וַיִּקְרָא [יעקב] שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (בראשית ל"ב, ג). מחניים היה המקום הראשון, בו נגלו מלאכי ה' ליעקב בדרכו לארץ, ואולי משום כך בחר פרוטיגר לקרוא לביתו בשם זה. ייתכן שגם הוא הרגיש, כי הבית שהוא בונה בארץ ישראל, היה "מחניים" הפרטי שלו. השנים חלפו, ובערוב ימיו נטרפה דעתו של יוהאנס. הוא איבד את כל נכסיו, הבנק פשט את הרגל, ובית מחניים הועבר לידי נושים. כל תושבי ירושלים הכירו את הבית הנטוש, והוא הפך לפנינת נדל"ן נחשקת בעיר המתפתחת. לאורך השנים שכן כאן בית הספר לבנות "אוולינה דה-רוטשילד", התגוררו בו אנשי מעשה ורוח כמנחם אושיסקין וש"י עגנון, ואפילו שני נציבים בריטים מצאו בו את משכנם. מעט אחרי קום המדינה, הפקיעה ממשלת ישראל את המבנה, ושיכנה בין כתליו את הנהלת משרד החינוך, שיושבת בו עד היום.


פותחים את שער בית מחניים בעזרת מפתח מתכת ישן.

במידה והשער החיצוני פתוח, כדאי לנסות לבקש מהשומר שיראה לכם את המפתח שלו. זהו מפתח מתכת בן יותר ממאה שנים, שנראה כאילו נלקח מסיפורי האגדות, והוא משמש עד היום לפתיחת השער ולנעילתו. מבית מחניים נחזור לפינת הרחובות שבטי ישראל והנביאים |11|, נחצה את הכביש, וניגש אל המבנה הפינתי שמימין, המחופה בגג רעפים. בשונה מבית מחניים, הכניסה לבית זה חופשית ופתוחה לכל מי שחפץ בכך. נעלה במדרגות, ניכנס פנימה, ונמצא את עצמנו בתוך ביתה של 'סדנת ההדפס ירושלים'. עוד לפני שנתעמק באמנות ההדפס, ננצל את ההזדמנות ונלמד על המבנה הפנימי של בית אמידים, שנבנה במחצית השנייה של המאה ה-19. לפנינו אולם גדול מחופה קמרונות מקושתים, וסביבו חדרים המשמשים כיום סדנאות עבודה. נרים את מבטנו אל ראשי הקמרונות, ונגלה עיטורי 'סטוקו' יפהפיים, מתוכם יוצאות המנורות. הכניסות לחדרים מקושתות אף הן, תחומות בסף אבן בולט, ומוקפות אבנים עתיקות. נשוטט בין החדרים, ונעבור בין מכונות דפוס ישנות, צבעים וכלי עבודה. כל אלה יגרמו לנו להרגיש, כאילו חזרנו 150 שנים לאחור. כדאי לתאם מראש שיחה עם אריק קלימניק, שייסד את המקום, ומנהל אותו עד היום (פרטים במידע השימושי). אריק ישמח לספר לכם את קורותיו של הבית, ולהסביר לכם על אמנות ההדפס הייחודית. מי שלא תאם שיחה כזו, יוכל לשוחח עם האמנים שבמקום, ולקרוא כאן את מקצת הדברים.

שכונת מוסררה לא קמה על שטח ריק לגמרי. פה ושם, בשולי הגבעות, היו פזורים בתים גדולים, שנבנו עוד קודם לכן. כזה היה בית מחניים, וכזה היה גם בית המידות המרשים בו אנו נמצאים. הבית מופיע במפה משנת 1876, דבר המלמד שהוא נבנה עוד קודם. במהלך 100 השנים הראשונות לקיומו, החליף הבית ידיים רבות. הוא נרכש בידי ערבי אמיד בשם חסן ביי תורג'מן, שניהל בו בית חרושת למרצפות. בתקופה מאוחרת יותר, לנו בין כתליו תלמידות בית הספר "אוולינה דה-רוטשילד" ששכן בבית מחניים שממול, ובמשך כמה עשרות שנים ישב בו הרב חיים צבי פסחוביץ', שנודע בכינויו "הרבי האדום", משום שהטיף לקומוניזם. עם פרוץ מלחמת העצמאות ספג הבית פגיעות קשות, משום שהיה ממוקם לצד בית החולים האיטלקי, ששימש עמדה חשובה של כוחות "ההגנה". במהלך 19 השנים שבין 1967-1948, עבר לא רחוק מכאן קו הגבול, ובאזור נרשמו תקריות רבות. למרות זאת, הבית ללא ננטש, ומעט אחרי המלחמה השתכנה בקומתו העליונה מתפרה קטנה לג'ינסים ובגדי ילדים. בשנת 1976 הגיע לכאן אריק קלימניק, וביקש לרכוש את המתפרה המוזנחת. במשך שנה שלמה שיפץ אריק את המקום, והקים בו את סדנת ההדפס הגדולה והחשובה בישראל. הסדנה מוגדרת כמוסד לתועלת הציבור, ותפקידה לקדם ולפתח את אמנות ההדפס. אריק וחבריו מזמינים אמנים לבוא ולעבוד בצל קורתם מבלי לשלם, ובלבד שיעסקו באמנות ההדפס. בבית ישנם מכבשי דפוס עתיקים, שנדדו ברחבי העולם ונאספו כאן. אריק משפץ את המכבשים, מכשיר אותם לשימוש, ומאפשר לאמנים ליצור את עבודותיהם תחת מכבשים בני מאות שנים. "אחד המכבשים האלה נמצא בכניסה לבית", מספר אריק בגאווה, "ועליו הדפיסו יואל משה סלומון וחבריו את עיתון 'הלבנון', אחד העיתונים הראשונים שהודפסו בארץ ישראל".

במהלך הביקור בבית כדאי לעלות לקומת הגלריה, וליהנות מתערוכות הדפסים שמוצגות בה. כדאי גם לעבור בין החדרים, ולהשקיף מבעד לחלונות על הנוף שמסביב. כיפת הסלע ושער שכם בולטים ממזרח, השכונות החרדיות של ירושלים נמצאות מצפון, בית החולים האיטלקי עומד במערב ובית מחניים מדרום. הבית ממוקם על קו התפר העכשווי של ירושלים, בין מרכז העיר, השכונות החרדיות והשכונות הערביות של מזרח העיר. בתום הביקור נצא חזרה אל הרחוב |11|, ונפנה ימינה לרחוב שבטי ישראל. הרחוב נכנס אל שכונת מאה שערים, והאווירה בו שונה מזו שהתרגלנו אליה עד עכשיו. אחרי 3-2 דקות נפנה בהזדמנות השנייה ימינה, לרחוב החומה השלישית |12|. נרד במתינות במשך 4-3 דקות, ונגיע לרחוב חיל ההנדסה |13|. נפנה שמאלה, נעבור ליד מבני שיכון גדולים, ובמהרה נראה משמאל גן שעשועים. נחלוף על פניו, וניגש אל המבנה המרשים שניצב על הרחוב, בחזיתו נטועים עצי זית גדולים |14|. הבית נבנה בשנת 1932 על ידי חסן ביי תורג'מן, שהחזיק גם בבית סדנת ההדפס, וכיום שוכן בו מוזיאון על התפר. לפני שניכנס פנימה, נסתכל על החלק החיצוני של המבנה, ונראה שהוא נושא את צלקות המלחמה. מרפסת הבית שבורה, חלק מקשתותיו קרסו, ועל קירותיו סימני ירי. כל אלה נותרו עדות אילמת לשנים בהן שימש הבית עמדת מפתח על קו התפר. על תקופה זו נספר כאשר נהיה על הגג. כעת ניכנס אל המוזיאון, ונתרשם מההבדל העצום בין מראהו החיצוני הפגוע, לחלקו הפנימי המטופח.

 
בית סדנת ההדפס היפהפה.

הבדל זה אינו מקרי, והוא חלק ממטרתו של המוזיאון ששוכן כאן. זהו מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית, המבקש להציף סוגיות חברתיות, באמצעות תערוכות שמוצגות בו. המוזיאון מחפש סוגיות שנויות במחלוקת, סוגיות שיש בהן "פצעים פתוחים" ונמצאות על קווי תפר – ברמה הלאומית, הדתית והמעמדית, בישראל ובעולם. בכל כמה חודשים נבחר נושא חדש, סביבו נאספות יצירות אמנות מרחבי הארץ והעולם, ונבנית תערוכה ייחודית שמוצגת בחדרי המבנה. לאורך השנים עסקו התערוכות במוזיאון בזכויות אדם, בקשר בין אדם ואדמה, במתח שבין מזרח ומערב, ועוד.

מומלץ לערוך סיור במוזיאון (בתשלום) ולהתרשם מהתערוכה שמוצגת בו. נעבור בין חדרי המבנה וקומותיו, ולבסוף נעלה במעלית אל הקומה השלישית. כאן נוכל להתרשם מהחלונות הצרים ששימשו חרכי תצפית וירי, בתקופה בה עבר במקום קו הגבול. מכאן נעלה במדרגות אל הגג, ממנו נשקפת תצפית יפה ומעניינת. מדרום נראה את כיפותיה האפורות של כנסיית הקבר, ואת כיפתו הלבנה של בית כנסת ה"חורבה", המציצים מתוך העיר העתיקה. קרוב יותר אלינו, נבחין בגגות הרעפים של שכונת מוסררה, בה טיילנו בשעות האחרונות. נסתובב שמאלה, ונראה ממזרח את רכס הר הצופים, עליו נישאים מגדל האוניברסיטה העברית ובית החולים שמשמאלו. קרוב יותר אלינו בולט מבנה עם 4 צריחים, בו שוכנת קתדרלת סיינט ג'ורג' האנגליקנית. הקתדרלה מוקפת בתים מחופים גגות רעפים, אלו הם בתי המושבה האמריקאית, הידועה בשמה "אמריקן קולוני", שהוקמה גם היא מחוץ לחומות ירושלים בסוף המאה ה-19. בינינו לבין בתי המושבה, ממש מתחתינו, עובר כביש ראשי, חיים בר-לב שמו, עליו נוסעת הרכבת הקלה. בין השנים 1967-1948 עבר במקומו של הכביש, קו הגבול בין ישראל לירדן.

 
משקיפים על העיר העתיקה והרכבת הקלה מגג המוזיאון |14|.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

כפי שהתחלנו לספר קודם לכן, את קו הגבול העירוני התוו סא"ל משה דיין, ששימש כמחליף מפקד מחוז ירושלים, ומקבילו הירדני לויט-קולונל עבדאללה א-תל. ב-30 בנובמבר 1948 נפגשו השניים בבית נטוש בשכונת מוסררה, במטרה לסמן קווי הפסקת אש זמניים. הם פרשו על הרצפה המאובקת את מפת ירושלים, ושרטטו את קווי העמדות של כוחותיהם בעפרונות שעווה אדומים וירוקים. הקווים לא היו מדויקים ורציפים, הם חצו בתים ושכונות, וביניהם נותרו לעיתים רווחים גדולים. בנוסף, עובי כל קו על גבי המפה היה 3-2 מ"מ, כלומר 60-40 מטרים במציאות. שני הקצינים לא ייחסו לכך משמעות רבה, משום שהעריכו שההסכם לא יחזיק מעמד זמן רב. למרבה הפתעתם, כמה חודשים אחר כך, ב-3 באפריל 1949, נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל וירדן. המפה ששורטטה בבית הנטוש אומצה בתור המפה הרשמית של ירושלים, וקווי העפרונות היו לקו הגבול הבינלאומי בין ישראל וירדן במשך 19 שנים, עד מלחמת ששת הימים. הקו חצה את ירושלים לכל אורכה, מבית צפאפה שבדרום ועד לשכונת פאג"י שבצפון. השכונות שהיו צמודות אליו הפכו לשכונות גבול מוזנחות, ואילו השטחים שבין הקווים הפכו לשטחי הפקר שהכניסה אליהם נאסרה, והם התמלאו עד מהרה בגדרות תיל ובצמחייה עבותה. בבתים גבוהים שמוקמו על קו הגבול, נבנו עמדות צבאיות מבוצרות וחשובות. העמדות שבצד הישראלי אוישו על ידי פלוגת "שומרי החומות", שמנתה 72 חיילים בסך הכל, והוקמה לצורך זה בלבד. בין העמדות החשובות בצד הישראלי של "הקו העירוני" הייתה עמדת בית תורג'מן, בה אנו נמצאים. כפי שרואות עינינו, הבית השקיף על חלקים נרחבים מקו הגבול, ועל המובלעת הישראלית בהר הצופים, אך עיקר חשיבותו נבעה ממיקומו סמוך ל"שער מנדלבאום", נקודת המעבר הרשמית היחידה בין ישראל לירדן באותן שנים. אם תביטו על הרחוב הראשי, מעט שמאלה ולמטה מאיתנו, תראו עמוד אבן שניצב במרכזו. עמוד זה מסמן את מקומה של עמדת הגבול ששכנה כאן. דרך שער זה עברה פעם בשבועיים השיירה הישראלית שנסעה להר הצופים, וממנו נכנסו ויצאו דיפלומטים ואנשי או"ם. תפקידה העיקרי של עמדת תורג'מן, היה לאבטח את המעבר הרגיש, סביבו התגלעו מטבע הדברים, מחלוקות וסכסוכים רבים.

אחרי התצפית נרד במדרגות, ונוכל לשבת לנוח בבית הקפה הנעים שבמפלס התחתון של הגג. לאחר מכן נצא חזרה אל רחוב חיל ההנדסה. התחנה הבאה והאחרונה בסיור, היא מרפסת הגג של מתחם נוטרדם דה-ג'רוזלם. המתחם נמצא במרחק של כ-900 מטר מכאן, שיארכו 20-15 דקות הליכה משעממת באופן יחסי. מי שמעוניין, יכול לגשת לתחנת הרכבת הקלה שנמצאת מול המוזיאון, לעלות על רכבת שנוסעת לכיוון הר הרצל (לכיוון דרום), ולרדת בתחנת העירייה שברחוב יפו. מהתחנה חוזרים ברחוב יפו עד לכיכר צה"ל, פונים שמאלה לרחוב הצנחנים, ויורדים בו עד הכניסה למתחם נוטרדם דה-ג'רוזלם |15|, שנמצאת משמאל. ניכנס אל המתחם הצרפתי, ונתרשם מהבניין המרהיב, עליו תוכלו לקרוא בסיור "מסע עולמי מחוץ לחומות". כיום שוכן כאן מלון מטופח שנמצא בבעלות הוותיקן, המארח תיירים מכל רחבי העולם. בקומה הרביעית של המלון ישנה מסעדת גג יוקרתית |16|, ממנה נשקף נוף יפהפה. כדאי להגיע אל המלון בשעות הפתיחה של המסעדה (ראו במידע השימושי), לעלות אליה במעלית, ולהזמין כוס משקה חם או קר. נצא אל המרפסת, נשב ליד אחד השולחנות, ונהנה מהמראה המרהיב. מדרום נישאים צריחי המבנה והפסל שביניהם, ומשמאל להם מזדקרים מגדלי פעמונים גבוהים וכיפות עגולות, שנמצאים בתוך העיר העתיקה. בין הכיפות והמגדלים אפשר להבחין בצפיפות הגדולה של הבתים בעיר העתיקה, צפיפות שדחפה את תושבי העיר הערבים לצאת ממנה, ולהקים את שכונת מוסררה בה טיילנו. ממזרח מתרומם רכס הר הזיתים, ואילו מצפון נפרשות כמה מהשכונות החרדיות של ירושלים. בין השכונות בולט צריח בית החולים האיטלקי, למרגלותיו הלכנו. בינינו לבין הצריח נבחין בגגות הרעפים האדומים של שכונת מוסררה, ונבין כמה היא מיוחדת ושונה, גם במבט מלמעלה. במשך 19 שנים עבר הגבול בכביש הראשי, בו עוברת כיום הרכבת הקלה. שכונת מוסררה וחצר המלון שמתחתינו, היו לאורך אותן שנים על קו הגבול בין ירושלים הישראלית לזו הירדנית.

ב-18 במאי 1948, ארבעה ימים אחרי הכרזת העצמאות, נכבש מבנה נוטרדם דה-ג'רוזלם על ידי כוחות "ההגנה". בשל מיקומו האסטרטגי, הפך המקום מיד לעמדה מבוצרת וחשובה. יומיים לאחר מכן, ניסו כוחות הלגיון הירדני לפרוץ אל מרכז ירושלים, ונבלמו אך ורק על ידי המגינים שישבו כאן. בשנים שלאחר המלחמה הפכה עמדה זו לאחת העמדות החשובות לאורך קו הגבול העירוני. נסו לדמיין שממש מתחתינו היה שטח הפקר, עמוס גדרות תיל מסולסלות ושדות מוקשים, ומעבר לו היה שטח ירדני. מכאן היה אפשר להשקיף על המתרחש בחלקה המזרחי של העיר, ולהתריע על התרחשויות חריגות. יחד עם החיילים ששמרו כאן, התגוררו במבנה האכסניה גם נזירות צרפתיות. אחד הסיפורים המעניינים שהתרחשו באותה תקופה, אירע בשנת 1954. באחד הבקרים קמה אחת הנזירות, פתחה את החלון, השתעלה, ולפתע נפלו השיניים התותבות שלה אל שטח ההפקר, בין גדרות התיל. המבצע להשבת השיניים היקרות היה מורכב, והיו מעורבים בו אנשי וועדת שביתת הנשק של האו"ם, כמרים, וקציני צבא בכירים מישראל ומירדן. בסופו של דבר הוסכם כי לשטח ההפקר יורשו להיכנס קצין ירדני, קצין ישראלי ואיש או"ם. יחד זחלו השלושה בין הגדרות, והשיבו את השיניים האבודות לנזירה המאושרת. הייתה זו הפעם היחידה בה נכנסו ישראלים וירדנים אל שטח ההפקר. האירוע היה כה מרגש, עד כי המגזין LIFE שלח את צלמו הישראלי, דוד רובינגר, להנציח אותו. תמונת הנזירה אוחזת בשיניה התותבות, כשלצידה עומדים נציגי ישראל וירדן, פורסמה בעולם כולו. רק מעטים ידעו כי הנזירה שבתמונה הייתה נזירה אחרת, משום שהנזירה המקורית התביישה להצטלם ללא שיניים בפיה. בגלל חשיבותה הביטחונית של העמדה, אזרחים לא יכלו לעלות אליה בדרך כלל. אחד האנשים שכן הצליחו להגיע לכאן בשנת 1953, היה המשורר יצחק שלו. הוא השקיף בגעגוע אל העיר העתיקה והר הזיתים, וייחל ליום בו תאוחד ירושלים. על הדקות בהן שהה על גג המנזר, כתב שלו את שירו 'על גג מנזר נוטרדם': "גַּג מִנְזַר נוֹטְרדָּם לִי הָיָה כִּנְבוֹ. אֶת הַקֹּדֶשׁ אֶרְאֶה וְאֵלָיו לֹא אָבוֹא. נְקֻדּוֹת מַלְבִּינוֹת שָׁם בְּהַר-הַזֵּיתִים. מַצֵּבוֹת הֵן, אָחִי. מִתַּחְתָּן הַמֵּתִים. שֶׁחָמֵשׁ בַּשָּׁנִים לֹא נִפְקַד זִכְרוֹנָם. לֹא תְפִלָּה בְּבֵיתָם וְלֹא זֵר בִּמְעוֹנָם. וְהַכֹּל כֹּה קָרוֹב... שְׁלַח יָדְךָ וְקָחֵם, אֶת שַׁעַר יָפוֹ וְאֶת שַׁעַר שְׁכֶם. וְהַכֹּל כֹּה רָחוֹק, כַּחֲלוֹם הָעוֹבֵר, יָרַדְתָּ מִגַּג וְאֵינֶנּוֹ יוֹתֵר. רַק מִין רֶטֶט כָּזֶה בְּשָׁרְשֵׁי אֶצְבָּעוֹת, רַק חֵרוּק בַּשִּׁנַּיִם וְלַחַץ דְּמָעוֹת...".


תצפית נפלאה ממרפסת הגג של מלון נוטרדם דה־ג׳רוזלם |16|.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

כשאנו עומדים כיום על גג מנזר נוטרדם ומביטים על הנוף, איננו מרגישים את החירוק בשיניים ואת לחץ הדמעות, שהכבידו על ליבו של יצחק שלו. ירושלים היא עיר מאוחדת, וכל אחד יכול להגיע אל המקומות הקדושים, שהיו נראים לשלו כמו חלום רחוק. עם סיום הסיור, נוכל להביט מלמעלה על המסלול שהלכנו בו, ולשאת תפילה שהצלקות שהותירו המאורעות באזור קו התפר, יגלידו וייעלמו. במשאלה זו מסתיים סיורנו. נרד ממרפסת הגג לקומת הכניסה, נצא ממתחם המלון אל רחוב הצנחנים, ונחזור אל מקום החנייה.

סיפור אישי – ילדותי לאורך קו התפר:
מפי דוד גל-אור

שכונת פאג"י בה נולדתי וגדלתי, הייתה אחת השכונות הצפוניות על קו התפר בירושלים. ביתנו שכן ממש מתחת לגבעת התחמושת, כשרק עמדה של צה"ל ושטח הפקר הפרידו בינו לבין הגבעה. בהיותי ילד, למדתי בבית הספר היסודי 'חורב', ששכן בגן העצמאות, במרכז ירושלים. מדי בוקר עשיתי את הדרך לבית הספר בקו האוטובוס מספר 2 של חברת 'המקשר' (לימים 'אגד'), קו שנסע לאורך קו התפר. בדרכי היומיומית נסעתי ברחוב שמואל הנביא, שהגיע עד שער מנדלבאום. אני זוכר היטב את השער העולה ויורד (שהיה בדרך כלל סגור), ואת החיילים הישראלים והירדנים שעמדו לצידו, מלווים תמיד בחייל או"ם. ממש לפני השער פנה האוטובוס ימינה לרחוב שבטי ישראל, ועבר בין בית החולים האיטלקי, בית תורג'מן (בית ההדפס של היום) ובית מחניים. בסיום יום הלימודים, הייתי חוזר לעיתים ברגל, באותה דרך בה נסע האוטובוס. אני זוכר את שטח ההפקר העזוב שנשקף ממזרח, ואת החומה שהפרידה בחלקים מסוימים בין השטח הישראלי לזה הירדני. זיכרונות אלה הם חלק בלתי נפרד משנות ילדותי בירושלים. כשאני עומד היום בתצפית הגג של מוזיאון על התפר, נשמתי רוטטת מהתרגשות. ההבנה כיצד השתנה השטח ב-50 השנים שחלפו מאז, מעוררת תקווה להתפתחות וצמיחה. יחד עם זאת, אני עדיין מרגיש שאנו נמצאים על קווי תפר שונים: תפר בין יהודים לערבים ותפר בין חרדים לחילונים. מי ייתן ובעוד 50 שנים, והלוואי שמוקדם יותר, יתמוססו התפרים, והחיים לאורך הקו יהיו שלווים ורגועים.

מידע שימושי:
בית הספר לאומנויות "מוסררה"
טלפון: 02-6286519.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-10:00. ניתן לתאם מראש שיחה עם מנהל בית הספר.
כניסה: ללא תשלום.

המרכז למוסיקה מן המזרח
טלפון: 02-6280779.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 20:00-09:00, בין החודשים נובמבר – יוני. ניתן לצפות בשיעור בתיאום מראש.
כניסה: ללא תשלום.

סדנת ההדפס ירושלים
טלפון: 02-6288614.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 15:00-08:00, ביום ו' בין השעות 12:00-10:00.
כניסה: ללא תשלום. ניתן לתאם מראש הדרכה וסדנאות לקבוצות, בתשלום.

מוזיאון על התפר
טלפון: 02-6281278.
שעות פתיחה: בימים ב,ד,ה, בין השעות 17:00-10:00. ביום ג' בין השעות 21:00-14:00. ביום ו' בין השעות 14:00-10:00.
כניסה: בתשלום.

מלון נוטרדם דה-ג'רוזלם
טלפון: 02-6279111.
שעות פתיחה: המלון פתוח בכל ימות השבוע. מסעדת הגג פתוחה בימים ב-ה, בין השעות 17:00-חצות, ובימים א,ו ושבת, בין השעות 12:00-חצות.
כניסה: ללא תשלום.

 

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

 

מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה.
משך הטיול
משך הטיול
4-3 שעותה.
אורך המסלול
אורך המסלול
כ-2.5 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
בימים ב-ה, החל משעות הצהרים.
סוג המסלול
סוג המסלול
מעגלי.
רחצה במים
רחצה במים
אין.
מידע שימושי:

 

בית הספר לאומנויות "מוסררה"
טלפון: 02-6286519.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 17:00-10:00. ניתן לתאם מראש שיחה עם מנהל בית הספר.
כניסה: ללא תשלום.

המרכז למוסיקה מן המזרח
טלפון: 02-6280779.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 20:00-09:00, בין החודשים נובמבר – יוני. ניתן לצפות בשיעור בתיאום מראש.
כניסה: ללא תשלום.

סדנת ההדפס ירושלים
טלפון: 02-6288614.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 15:00-08:00, ביום ו' בין השעות 12:00-10:00.
כניסה: ללא תשלום. ניתן לתאם מראש הדרכה וסדנאות לקבוצות, בתשלום.

מוזיאון על התפר
טלפון: 02-6281278.
שעות פתיחה: בימים ב,ד,ה, בין השעות 17:00-10:00. ביום ג' בין השעות 21:00-14:00. ביום ו' בין השעות 14:00-10:00.
כניסה: בתשלום.

מלון נוטרדם דה-ג'רוזלם
טלפון: 02-6279111.
שעות פתיחה: המלון פתוח בכל ימות השבוע. מסעדת הגג פתוחה בימים ב-ה, בין השעות 17:00-חצות, ובימים א,ו ושבת, בין השעות 12:00-חצות.
כניסה: ללא תשלום.