facebook
:
IMG_6916
blank
מסיירים עם ערן גל-אור | טל' נייד: 050-4000026

ערן מוליך אותנו בין סמטאות צרות בשכונת אבו תור, ומוביל אותנו אל פינות נסתרות ותצפיות נפלאות סביב ארמון הנציב.

סיפור אישי – החיים בבית קיצוני בשכונת גבול מרוחקת:
מפי חוה גלנדאור, אמא של דוד וסבתא של ערן
 
הבית בו גדלתי היה הבית הקיצוני בשכונת אבו תור. זהו בית ערבי שנעזב במלחמת העצמאות, עבר לידי הממונה על הרכוש הנטוש, ונרכש על ידי משפחתי בשנת 1950.
קרא עוד

אבו תור וארמון הנציב... מעורב ירושלמי - סיור מפתיע לאורך קו התפר, בין שכונת אבו תור לארמון נציב

חזרה
מסיירים עם ערן גל-אור | טל' נייד: 050-4000026. ערן מוליך אותנו בין סמטאות צרות בשכונת אבו תור, ומוביל אותנו אל פינות נסתרות ותצפיות נפלאות סביב ארמון הנציב.

אבו תור וארמון הנציב - קו התפר שעובר בין חלקה המערבי של ירושלים למזרחה, מוזכר בדרך כלל בהקשרים שליליים של סכסוך ומתיחות. רק מעטים מכירים את היופי הנסתר שמתגלה דווקא באזורים המעורבים של ירושלים. סיור זה מוביל אותנו אל שכונת אבו תור ואל טיילת ארמון הנציב, שתיים מן הפנינות שנחבאות בשולי העיר. בדרכנו נטייל בין בתים ערביים יפהפיים בני יותר ממאה שנים, ונגלה פינות חבויות וקסומות. נשוטט בסמטאות ציוריות, ניכנס אל חצר מנזר שלווה, ונראה כיצד חיים יהודים וערבים זה לצד זה בשכונה אחת. בהמשך הסיור נהנה מהליכה רגועה לאורך טיילת שמשקיפה על העיר העתיקה ועל מזרח ירושלים, ומאפשרת לנו להרחיב את המבט על קו התפר של העיר. לקראת סיום נגיע אל ארמונו של הנציב הבריטי, המשמש עד היום כמפקדה אזורית של האו"ם, ואל פסל יפהפה שמבטא את הכמיהה לחיים משותפים של סובלנות ושלום. את הסיור נסיים בתצפית מופלאה, המגישה לנו במבט אחד את ים המלח ואת ההרים המקיפים את ירושלים מכל עבר. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
אבו תור וארמון הנציב... מעורב ירושלמי - סיור מפתיע לאורך קו התפר, בין שכונת אבו תור לארמון נציב
arrow נקודת מוצא: רחוב עין רוגל בשכונת אבו תור.   arrow נקודת סיום: חניון טיילת ארמון הנציב, ברחוב דניאל ינובסקי.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות, לזוגות ולמיטיבי לכת.   arrow אורך הסיור: 5-4.5 קילומטר.   arrow משך הסיור: 5-4 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: בכל ימות השבוע, משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות הערב. מומלץ להתאים את שעות הסיור לשעות הפתיחה של בית נחמיה ומנזר סנט קלייר, כך שניתן יהיה לבקר בהם.   arrow עומס: לא עמוס בדרך כלל.   arrow אופי ההליכה: הסיור מתחיל בהליכה ברחובות צרים ושקטים, בעליות ובירידות שחלקן מתונות וחלקן תלולות. בהמשך הולכים בשבילי טיילת נוחים, במגמת עלייה מתונה.   arrow ציוד מיוחד: לבוש צנוע, למי שמתכנן להיכנס למנזר סנט קלייר.   arrow סיור לילי: אין.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
אבו תור וארמון הנציב... מעורב ירושלמי - סיור מפתיע לאורך קו התפר, בין שכונת אבו תור לארמון נציב

אתרים שמחייבים תיאום מראש > ביקור בביתו של האמן מיכאל רידר. קבוצות צריכות לתאם גם את הביקור בבית נחמיה ובמנזר סנט קלייר. פרטים במידע השימושי.

איפה חונים > נוסעים על דרך חברון לכיוון צפון, חולפים על פני מלון 'דן בוטיק', ומעט אחריו פונים ימינה לרחוב המפקד |1|, על פי השילוט לאבו תור. מיד פונים שוב ימינה לרחוב עין רוגל, מתקדמים כ-120 מטר, ומחנים את המכונית לצד הרחוב |2|. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה בחניון טיילת ארמון הנציב |17| שנמצא בקצה רחוב דניאל ינובסקי.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים בקווים 78,75,74 ויורדים בתחנת תאטרון החאן שברחוב דוד רמז. ניתן גם לנסוע בקווים 30 או 38 שיוצאים מרחבי העיר ומגיעים לאותה תחנה. מתקדמים ברחוב דוד רמז עד קצהו הדרומי, חוצים את דרך חברון |1| ופונים ימינה לרחוב עין רוגל. ממשיכים עוד כ-120 מטר במורד הרחוב, עד שרואים משמאל גשרון שמוביל למרפסת הגג של בית מיח"א |2|.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה וההתחלה: עין רוגל 12, ירושלים. לנקודת הסיום: טיילת ארמון הנציב א, ירושלים.

 

כניסה מטופחת לבית בשכונת אבו תור
 
בין סמטאות קסומות ובתים ערביים
את סיורנו אנו מתחילים ברחוב עין רוגל |2|, בחלקה התחתון של שכונת אבו תור. מצד שמאל של הכביש נמתח גשרון צר, ואנו נעבור עליו ונגיע אל מרפסת תצפית. נשב בצל הפרגולה, ונשקיף על הר ציון שנישא מולנו ועל רכס הר הזיתים שמתרומם מימין. בין ההרים נבחין בכיפה האפורה של מסגד אל-אקצא, ובכיפת הסלע המוזהבת שמבצבצת מאחור, המסמנות את מקומו של הר הבית. מתחתינו מתחתר ערוצו העמוק של גיא בן-הינום, שבמשך שנים ארוכות סימן את גבולה של ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-19 חל שינוי של ממש באופייה של העיר. תושבי ירושלים ומעצמות אירופה יצאו מגבולות העיר העתיקה, חצו את גיא בן-הינום, ובנו מתחמים ושכונות על ההרים והגבעות שסביבו. נפנה את מבטנו שמאלה, ונראה את טחנת הרוח המפורסמת שהקים משה מונטיפיורי בשכונת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שנוסדה מחוץ לחומות. הטחנה מוקפת גגות רעפים אדומים, השייכים לשכונת ימין משה, ומאחוריה מתרוממים מלון המלך דוד ומגדל ימק"א, שנבנו עשרות שנים מאוחר יותר.
 
גם שכונת אבו תור נבנתה בגל היציאה מהחומות שפקד את ירושלים בסוף המאה ה-19. הייתה זו שכונה יוקרתית שנוסדה על ידי ערביי ירושלים, על גבעה נישאת מדרום לעיר העתיקה. את שמה קיבלה השכונה ממסורת מוסלמית עתיקת יומין, לפיה הגבעה ניתנה במתנה כבר במאה ה-12 לקצין אחמד אלְ־קֻדְסִי (הירושלמי), שלחם בשורות צבאו של צאלח א-דין. מכיוון שאלְ־קֻדְסִי נהג לרכב על שור ולא על סוס כשאר הלוחמים, הוא קיבל את הכינוי 'אבו תור' (אבי השור). ברבות הימים נקבר הקצין על הגבעה, וכינויו דבק בה עד היום. מיקומה של השכונה, לצד הדרך הראשית שהובילה מירושלים לכיוון דרום (דרך חברון), וסמוך לתחנת הרכבת שנפתחה בשנת 1892, משך אליה גם תושבים יהודים. אלה התגוררו תחילה בשכונה נפרדת בשם "בית יוסף", ששכנה בבתים הימניים שנמצאים מתחתינו. שכונה זו הוקמה על ידי כמה אנשי עסקים, ביניהם יוסף נבון, והיא נקראה בשמו. עם השנים התדלדל היישוב בבית יוסף, ובפרעות תרפ"ט ניטש המקום לגמרי. עם זאת, באותה תקופה נכנסו יהודים לגור גם בתוך שכונת אבו תור, והיא הפכה אט-אט לשכונה מעורבת. במהלך הסיור נסתובב בין הבתים בחלקה העליון של השכונה, ונגלה מה היה טיב היחסים בין תושביה לאורך השנים.
 
לפני שנרד מהמרפסת, נספר שאנו נמצאים על הגג של מוסד חינוכי מיוחד. זהו גן ילדים שמפעיל ארגון מיח"א (מרכז ישראלי לחרשים ואילמים), אליו מגיעים ילדים שסובלים מלקות שמיעה. אפשר למצוא כאן ילדים משכונות יהודיות בירושלים, לצד כאלה שמגיעים מכפרים ערביים שסמוכים לעיר. גם צוות הגן מורכב מעובדים יהודים וערבים, והם מלמדים את הילדים שפה ותקשורת, ומקנים להם מיומנויות בסיסיות. זהו אחד ממקומות המפגש המיוחדים בשכונת אבו תור ובירושלים כולה, והוא מהווה השראה לאופן בו אפשר לקיים חיים משותפים. כעת נחזור לרחוב עין רוגל |2|, נפנה ימינה, ואחרי כמה עשרות מטרים שמאלה לרחוב ישי |3|. נעלה ברחוב הצר והמפותל, ונביט על הבתים שבנויים בסגנון ערבי מסורתי, המתקשטים במשקופי אבן מסוגננים ובדלתות וחלונות מקושתים. רבים מהבתים שמרו על אופיים המקורי גם מבפנים, והם מתהדרים בתקרה גבוהה, בדלתות עץ כבדות וברצפת אריחים מאוירת. אחרי כדקה של עלייה נראה מימין שער מתכת רחב, שתחום בשני עמודי אבן מונומנטליים. שער כזה יכול היה לשמש רק מוסד ציבורי, ואכן, בתקופת המנדט היה כאן מועדון קצינים של הצבא הבריטי.


בית יפהפה בין עצי אורן בשכונת אבו תור
 
הקצינים הבריטים התערבבו באוכלוסייה המקומית של אבו תור, וזו הפכה להיות שכונה גדולה ומגוונת. אל הערבים המקומיים הצטרפו משפחות אמידות שהגיעו מחברון ומבית לחם, ובין התושבים היהודים היה אפשר למצוא כמה אנשי רוח. המפורסם שבהם היה הוגה הדעות מרטין בובר, ממייסדי האוניברסיטה העברית, שהתגורר ברחוב זה. כדאי להתקדם כמה מטרים במעלה הרחוב, ולהיכנס בשביל המרוצף שמשמאל, המוביל אל הבית בו חיה משפחת בובר עד שנת 1948. באותן שנים שררו יחסי שכנות טובים בין תושביה היהודים והערבים של שכונת אבו תור. הילדים היו משחקים זה עם זה, הנשים נהגו לכבס בצוותא, והגברים היו מכבדים איש את רעהו בברכת 'שלום' ו'אהלן וסהלן'. אך האידיליה ששררה בין התושבים באבו תור, התנפצה עם פרוץ מלחמת העצמאות. ערביי השכונה החלו לירות על שכונת ימין משה הסמוכה, לתקוף כלי רכב שנסעו על דרך חברון, ולהתנכל לשכניהם היהודים. רבים מהתושבים בחרו לעזוב את בתיהם ולעבור לחלקה המערבי של העיר, ומי שהחליט להישאר בביתו, חי בסכנה מתמדת. רק ב-18 במאי 1948, ימים ספורים אחרי הכרזת העצמאות, נכבש חלקה העליון של אבו תור על ידי כוחות 'ההגנה'. הלחימה בין הבתים הערביים הייתה קשה, ובסיומה מצאו לוחמי 'ההגנה' שתושביה הערבים של אבו תור נמלטו. באחד הבתים שנכבשו מצאו הלוחמים איש מבוגר אחד, בעל זקן ארוך ומבט תמהוני. היה זה מרטין בובר, שסרב לעזוב את ביתו גם אחרי שמשפחתו כבר עברה לגור בשכונת טלביה. בובר היה חבר בתנועת 'ברית שלום', והוא היה סמוך ובטוח שאף אחד מן הצדדים לא יפגע בו לרעה. רק אחרי מסכת שכנועים הואיל בובר לפנות את הבית שבפתחו אנו עומדים. מיד אחר כך, רצו לוחמי 'ההגנה' לצאת ולכבוש גם את הבתים התחתונים בשכונה, אך לא קיבלו לכך אישור. חלקה התחתון של אבו תור נותר בידיים ירדניות, ובמשך 19 השנים הבאות עבר הגבול ממש בין בתי השכונה.
 
לחץ/י כאן להדרכת וידאו

הבתים בחלקה העליון של אבו תור לא נותרו נטושים זמן רב, ואוכלסו במהרה על ידי עובדי מדינה ועולים חדשים. התושבים החדשים נהנו מהבתים הגדולים, מבוסתני פרי ומהשקט ששרר בשכונה המרוחקת. אלה משכו אל אבו תור היהודית אנשי רוח נוספים, כמו הוגה הדעות אליעזר שבייד, שמתגורר עד היום בביתו של מרטין בובר. בצעירותו נחשב שבייד לעילוי, ומדי שבוע היה מגיע לכאן הסופר ש"י עגנון שהתגורר בשכונת תלפיות הסמוכה, כדי לשבת וללמוד איתו בחברותא. כעת נמשיך לטפס במעלה רחוב ישי, נעלה כמה מדרגות, ונגיע לצומת |4|. ברחוב עמינדב שמימיננו גרה באותן שנים הפסלת נעמי הרניק, מולה התגורר דן בן-אמוץ, ואילו הבית הפינתי שמולנו היה שייך למשורר חיים חפר. כל אלו הפכו את שכונת אבו תור למשכנה של הבוהמה הירושלמית בשנות ה-50 וה-60. בצומת אליה הגענו נפנה שמאלה, ונלך ברחוב צר ויפה שעובר בין גדרות אבן. משמאל מתרומם שער מרשים, שמסתיר מאחוריו מנזר יווני. המנזר נפתח רק פעמים ספורות במהלך השנה, ואנו נסתפק בביקור בחצר האחורית שלו, אליה נגיע בעוד זמן קצר. כעת נתקדם בין גדרות האבן, וכאשר הרחוב יתרחב, נלך לצד הגן שמימין |5|. במהרה נראה שער ירוק שמוביל לחצר בית נחמיה. ניכנס אל החצר, ונעמוד מול מבנה ערבי ישן ומרשים, בן יותר ממאה שנים. היה זה ביתו של מוכתר שכונת אבו תור, והוא נבנה בנקודה הגבוהה ביותר בשכונה.


הכניסה המיוחדת לביתו של אליעזר שבייד
 
כאשר נכבש חלקה העליון של אבו תור במלחמת העצמאות, השתלטו לוחמי 'ההגנה' על הבית הענק, והפכו אותו למפקדה שלהם. במשך 19 שנים שימש 'בית המוכתר' כבסיס של הפלוגה ששמרה על אבו תור. הישיבות והדיונים נערכו בחדרים הגדולים של הבית, המגורים היו בקומת המרתף, ועל הגג היו עמדות תצפית שהסתתרו מאחורי חומת השיניות שמקיפה אותו עד היום. בראשית שנת 1967 איישה את המקום פלוגה של סיירת הצנחנים, שאחד ממפקדיה היה בחור צעיר בשם נחמיה כהן. נחמיה גדל והתחנך בירושלים, אך מכיוון שלא היה תלמיד מוצלח במיוחד, הוא העדיף להתמקד בתחביבו העיקרי - איסוף תקליטים ישנים והאזנה למוסיקה. אחרי התיכון התגייס נחמיה לסיירת מטכ"ל, וגם שם התקשה להתקדם. כאשר ניסה נחמיה להתקבל לקורס קצינים, פסלה אותו ועדת המיון שלוש פעמים, ורק בהתערבות של קצין בדרגת אלוף הוסכם שיתחיל את הקורס, אותו סיים לבסוף כחניך מצטיין. לאט ובנחישות התקדם נחמיה בסולם הדרגות. הרוגע שהשרה על הסובבים אותו והדוגמא האישית שהפגין, הפכו אותו לקצין מוערך ביחידה. במהלך שירותו השתתף נחמיה כהן בשורה של פעולות חשאיות, עליהן זכה בארבעה צל"שים ובעיטור מופת אחד, שהפכו אותו לחייל המעוטר בתולדות צה"ל. את העיטור היוקרתי מכולם קיבל נחמיה על תפקודו במבצע מיוחד שהתקיים בחודש פברואר 1967. תחת מעטה של חשאיות יצאה שלישיית מסוקים אל שטח האויב המצרי, במטרה לאסוף מודיעין. בבטן המסוקים היו כמה צוותי לוחמים של סיירת מטכ"ל, עליהם פיקד נחמיה כהן, ואילו על שלישיית המסוקים פיקד אחיו הגדול של נחמיה, אליעזר (צ'יטה). בזמן ששהו בלב השטח המצרי אירעה תקלה, והכוח נקלע לסכנה. הלחץ בחדר הפיקוד גבר, אך הרמטכ"ל יצחק רבין דאג להרגיע את הרוחות. "נחמיה הוא הרמטכ"ל בשטח, הוא יחליט", אמר לסובביו. ואכן, נחמיה קיבל את ההחלטות המדויקות והנכונות, והוביל את הכוחות לביצוע מושלם, עליו קיבלו שני האחים לבית משפחת כהן את עיטור המופת. "מבצע זה היה אחד הגורמים לידע הרב על הצבא המצרי במלחמת ששת הימים", אמר לימים ראש אמ"ן דאז, האלוף יריב. לכולם היה ברור שאחרי שהוביל מבצעים כה מורכבים, יקבל נחמיה את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. לשם כך הוא נשלח, כנהוג ביחידה, "להשתפשף" ולצבור ניסיון כמפקד פלוגה בצנחנים. כך הגיע נחמיה כהן לפקד על הפלוגה שישבה באבו תור, ערב מלחמת ששת הימים.


בית נחמיה ניצב בנקודה הגבוהה ביותר בשכונה

עם פרוץ המלחמה עזבה סיירת הצנחנים את אבו תור, ונשלחה להילחם ברצועת עזה. בקרב שנערך ביום הראשון של הלחימה נהרג נחמיה, והוא בן 24 בלבד. חודשים ספורים לאחר מכן החליט טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להעניק את המבנה של בית המוכתר לסיירת מטכ"ל, ולהקים בו מועדון נוער שינציח את זכרו של הלוחם הנערץ. כאשר נודע הדבר לצ'יטה, אחיו הגדול של נחמיה, הוא התרגש עד דמעות. "על הגג הזה פגשתי בפעם האחרונה את אחי הצעיר, ימים ספורים לפני שנפל, בסיור שעשיתי יחד עם ילדיי הקטנים בירושלים", סיפר צ'יטה. הבית נפתח בטקס מרשים שהנחה אהוד ברק, והשתתפו בו המשפחה, הרמטכ"ל יצחק רבין וראש העיר טדי קולק. במעמד זה נחשפה האבן שנמצאת עד היום בחצר, עליה חרוטות המילים: נחמיה כהן – אדם, לוחם, מפקד. הבית פעל ברוחו של נחמיה, בתחילה כמועדון נוער לתושבי השכונה, וכיום כמרכז עירוני להכנת בני נוער לשירות משמעותי בצה"ל. המקום מלווה את פעילות המכינות הקדם צבאיות ושנות השירות שנמצאות בירושלים, הוא מהווה בית לגרעיני נח"ל שפועלים בעיר, ומרכז פרויקטים רבים בתחום ההכנה לצה"ל. כדאי להיכנס אל המבנה, להתרשם מגודלו, ומתקרתו הגבוהה והמקושתת. מי שמעוניין יכול לתאם מראש שיחה עם צופית ארבל, מנהלת המקום, ולשמוע עוד על הפעילות הענפה שמתקיימת בו (פרטים במידע השימושי). "אם ייצא מהבית הזה עוד נחמיה, עשינו את שלנו", אומרת לנו צופית. "את המשפט הזה אמר יצחק רבין לפני שנים רבות, ואנחנו פועלים ברוח זו עד היום. הערכים של נחמיה כהן שורים בבית, ולאורם אנו מחנכים את הנוער". מי שמעוניין יכול לבקש לצאת אל מגרש הספורט שמאחור, להביט על החזית המקורית של המבנה, ולהיכנס אל המרתף בו התגוררו הלוחמים ששמרו על השכונה. מכאן יצאו הלוחמים אל עמדות השמירה שהיו פזורות לאורך קו הגבול, ולסיורים ברחבי השכונה. גם אנחנו נצא בעקבותיהם, ונלך אל עמדת 'אריה', העמדה המרכזית ביותר בשכונת אבו תור.
 
סיפורה של שכונת גבול חצויה
מבית נחמיה נצא חזרה אל הגן שברחוב ישי |5|, ונפנה ימינה לרחוב אביגיל. נרד מעט, ואחרי כמה מטרים נפנה שמאלה על פי השילוט לבית הכנסת. נעבור בשער אבן שהוביל במקור לחצר המנזר, ומיד אחריו נפנה ימינה לשביל צר ומוזנח. במבנה שמשמאל שוכן בית הכנסת של אבו תור, ששימש בין השנים 1967-1948 באופן אירוני כחדר המקלחות של הלוחמים. בקצה השביל נעבור ליד בית יפה נוסף, נפנה ימינה במורד המדרגות, ומיד שמאלה בצמוד אליו. נתקדם אל החצר, נחצה אותה, ומולנו יתגלה נוף מרהיב |6|. במרחק נבחין ברכס הר הזיתים שמתרומם משמאל, בגדר ההפרדה שמתפתלת על הרכס שמולנו, ובגבעה המיוערת של ארמון הנציב, שבולטת מימין. מתחתינו עובר רחוב צר, ומעבר לו פרושים בתי אבו תור הערבית, שבנויים בצפיפות, ובולטים בדודי המים השחורים שעל גגותיהם. כדאי לגשת לפינה הימנית המרוחקת של החצר, ולספר על החיים בשכונת הגבול החצויה.


עמדת 'אריה' הירדנית ניצבה מעבר לרחוב עשהאל
 
ב-30 בנובמבר 1948, לקראת סוף מלחמת העצמאות, נפגשו שניים מהמפקדים הבכירים בגזרת ירושלים: סא"ל משה דיין מהצד הישראלי, ומקבילו הירדני עבדאללה א-תל. הם פרשו לפניהם את מפת העיר, סימנו את קווי העמדות של כוחותיהם, וניסו להסכים על הפסקת אש. הקווים ששורטטו בעפרונות שעווה עבים לא היו מדויקים, ולעיתים אף חצו בתים ושכונות. שני הקצינים לא ייחסו לכך משמעות רבה, משום שהעריכו שההסכם לא יחזיק מעמד זמן רב. למרבה הפתעתם, כמה חודשים מאוחר יותר נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל וירדן, והמפה הזמנית אומצה בתור המפה הרשמית של ירושלים. קווי העפרונות הגסים, שחצו את ירושלים לכל אורכה, הפכו לקו הגבול בין ישראל וירדן למשך 19 השנים הבאות. בעוד שבמקומות אחרים עבר קו הגבול העירוני בשטחים פתוחים ובין שכונות, באבו תור הוא עבר ממש בין הבתים. נסו לדמיין שהרחוב הצר שנמצא מתחתינו, רחוב עשהאל, היה באותם ימים שטח הפקר, והבתים שסביבו הפכו לעמדות צבאיות. הבית המטופח שמימין זכה לכינוי עמדת 'אריה' הישראלית, ואילו על הבית שמעברו השני של הכביש, במרחק של כ-20 מטר בלבד, מיקמו הירדנים את העמדה המקבילה שלהם. הכניסה לרחוב הצר שבין העמדות נאסרה משני צדי הגבול, והוא התמלא בפסולת, צמחיית פרא וגדרות תיל. מכיוון שחלקה העליון של השכונה נותר בידי ישראל, זכו החיילים הישראלים ביתרון גובה על פני יריביהם הירדנים. ייתכן שמשום כך, היה קו הגבול באזור זה שקט במיוחד. ותיקי השכונה מספרים שלעיתים היו משליכות הנשים משני צדי הגבול מצרכים, שהיו משאילות זו לזו. אולם מדי פעם התרחשו כאן גם כמה תקריות לא שגרתיות. הסיפור המיוחד מכולם מספר על משפחה ישראלית שחיה לצד רחוב עשהאל, וביקשה לבנות מבנה שירותים חדש צמוד לביתה. בתוך זמן קצר הגישו הירדנים תביעה לוועדת שביתת הנשק, על בנייה ישראלית בשטח ההפקר. הוועדה דנה בתביעה במשך ארבע ישיבות שנמשכו כ-18 שעות, כוחות צבא קודמו לעבר הגבול, והנושא הגיע עד לפתחו של ראש הממשלה. בסופו של דבר הוציאה הוועדה הודעת גינוי לישראל, אך מבנה השירותים נותר עומד על תלו, והכל שב למקומו בשלום.

באותם ימים היה מפלס הקרקע במקום בו אנו עומדים נמוך יותר, ובקצה החצר הייתה חומת אבן ששימשה להגנה מפני צליפות. ראשה העגול של החומה מבצבץ עד היום מעל פני האדמה, ואפשר להבחין בו בשולי החצר. אריה הירשברג, מורה דרך שגדל בשכונה, מספר שבתור ילדים הם היו נוהגים להגיע לכאן, לקרוא לחיילים הירדנים בערבית, להשליך עליהם אבנים קטנות, ואז להסתתר מאחורי החומה. כיום איננו צריכים להתחבא, ואנו יכולים להשקיף בנחת על הנוף, ולהבין שקו הגבול שנוצר בשנת 1948, נותר באופן מעשי בשטח עד היום. אמנם רחוב עשהאל כבר אינו שטח הפקר סגור ומוזנח, אך הוא ממשיך לחלק את אבו תור לשניים – חלקה היהודי נמצא מעליו, וחלקה הערבי מתחתיו. נעלה חזרה אל מתחם בית הכנסת, נתקדם בין עצי אורן וברוש, ובתוך חצי דקה נוכל לפנות ימינה אל השטח הפתוח, ולהסתובב בחצר המנזר היווני. מימין נראה במת אבן מתומנת, שנבנתה בתקופת המנדט עבור התזמורת של מועדון הקצינים, ומשמאל נבחין בצלב שמתנוסס מעל המנזר הקטן. מנזר זה יושב על שרידי כנסייה קדומה, שנבנתה כבר בתקופה הביזנטית, במקום אותו מכנים הנוצרים "הר העצה הרעה". על פי המסורת הנוצרית, על גבעה זו שכן ביתו של הכהן הגדול קיאפה, ובו נערכה ההתייעצות בדבר הסגרת ישו לידי הרומאים. גם המסורת היהודית מייחסת חשיבות לגבעה זו, ולפיה בראשה שכן קברו של כהן גדול אחר, חנניה שמו. הקבר אמנם לא נמצא מעולם, אך הדבר לא הפריע לוועדת השמות להעניק לאבו תור את השם העברי "גבעת חנניה". שם זה לא נקלט בפי התושבים, והוא מופיע בעיקר על השלטים בכניסות לשכונה. אחרי שנסתובב בחצר נחזור באותה דרך בה הגענו, ונצא חזרה לרחוב אביגיל. נפנה שמאלה במורד הרחוב, ובתוך דקה ימינה לרחוב עובד |7|. זהו רחוב שקט, שמוצל בחלקו תחת עצים, ולאורכו בתים יפים. כעבור 3-2 דקות נגיע לקצהו |8|, ונפנה שמאלה לרחוב הגיחון. נרד מעט, ונעצור ברחבה קטנה שנמצאת מימין, ומוקפת כמה עצי זית |9|. בין השנים 1967-1948 שכנה על גג הבית שמימין עמדה ישראלית נוספת, שנקראה עמדת 'לולב'. גם עמדה זו נהנתה מיתרון גובה על פני העמדות הירדניות שהיו סביבה, שכן הבתים שמתנשאים סביבנו לא היו קיימים באותה תקופה. קו הגבול עבר למרגלות עמדת 'לולב', המשיך אל המקום בו אנו נמצאים, ומכאן צפונה אל רחוב עשהאל.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים, החלו חילופי אש בין העמדות הישראליות והירדניות שמשני צדי הגבול, לכל אורך הקו העירוני. כוחות צה"ל יצאו לשורה של קרבות, ובתוך יום אחד כיתרו את העיר העתיקה משלושה כיוונים. כדי להשלים פרסה שלמה סביב החומות, היה ברור שיש לכבוש גם את אבו תור הערבית. המשימה הוטלה על גדוד 163 של החטיבה הירושלמית, עליו פיקד מיכאל (מיכה) פייקס. כבר עם היציאה למתקפה, החלו העניינים להשתבש. פגז שנורה על ידי הירדנים פגע באוטובוס של אחת הפלוגות, גרם להרוגים ולפצועים רבים, ועורר בהלה בקרב תושבי אבו תור היהודית. זמן קצר לאחר מכן, יצאה פלוגה אחרת מעמדת 'חרוב', ונתקלה בצלף קטלני שחיסל תוך רגעים ספורים חמישה לוחמים. במקביל, נפלה מחלקה אחרת למארב שהוטמן לה בצפון השכונה. הלוחמים הסתבכו בין כמה גדרות תיל, ובזמן שניסו לחצות אותן, נורתה עליהם אש כבדה מהר ציון. גם ההסתערות במרכז השכונה הייתה קשה, ובמהלכה נפגע המג"ד פייקס מצרור של תת-מקלע ירדני, ונהרג. הלחימה בשטח הבנוי הקשתה על לוחמי החטיבה הירושלמית, אך לבסוף הם עמדו במשימה, והשלימו את כיבוש אבו תור. רק אז התפנו הלוחמים לטפל באזרחים הערבים, שהסתגרו שעות ארוכות מאחורי תריסים מוגפים. הם עברו מרחוב לרחוב ומבית לבית, ומאחורי הדלתות הנעולות גילו פרצופים כנועים ומפוחדים. חלק מהתושבים קיבלו את החיילים בצווחות פחד, ואחרים בקריאות "נחנא ביננא סלאם" ("אנחנו רוצים שלום"). בין האזרחים הערבים התערבבו גם עשרות ליגיונרים ירדנים, שניסו "להסתוות" ולהציל את עצמם. הם לבשו פיג'מות וחצאי בגדים שלקחו מן הבתים, אך זוהו בקלות על ידי חיילי צה"ל, הופרדו מהאזרחים ונלקחו בשבי. כך הושלמו כיבוש אבו תור וכיתור העיר העתיקה, ששוחררה למחרת בידי צה”ל.
 
כבר ביום המחרת, הורשו תושבי אבו תור הערבית לשוב לבתיהם. כפי שראינו, מאז ועד היום ממשיכה השכונה להיות מחולקת באופן מעשי, כאשר הערבים חיים בחלקה התחתון, היהודים בחלקה העליון, והמפגש בין האוכלוסיות מתרחש בעיקר בגנים הציבוריים ובמרכזי הקניות הקרובים. ברחובות שנמצאים על קו התפר אפשר למצוא לעיתים בתים של יהודים וערבים זה לצד זה. דוגמא לכך אפשר לראות ממש כאן. בבית הפינתי שממול חיות משפחות ערביות, ואילו הבית שצמוד אלינו נבנה על ידי הזמר יהורם גאון. בעבר התגורר גאון בבית הזה, ולמרות שכיום הוא חי מחוץ לירושלים, השלט עם שם המשפחה עדיין מתנוסס בגאון מעל דלת הכניסה. אחרי המנוחה בגן הקטן, נחזור על עקבותינו ברחוב הגיחון. נחלוף על פני המפגש עם רחוב עובד |8|, ונעלה במתינות בין בתים גדולים ויפים. לאחר זמן קצר הרחוב מתחיל לרדת, ואנו נפנה שמאלה לרחוב צרויה |10|. נעבור בין בתי מגורים משותפים שנבנו לאחר 1967, ובתוך כדקה נפנה ימינה לרחוב נעמי |11|. בצדו השני של הרחוב בולט מתחם הקולנוע החדיש 'יס פלנט', ואנו נחלוף על פניו ונגיע עד למפגש שלו עם דרך חברון |12|. הבית הפינתי שמימין הוא הבית האחרון בשכונת אבו תור. כדאי להתרשם מהמרפסות היפות שלו, ולאחר מכן לפנות ימינה בדרך חברון, ולהיכנס אל חדר המדרגות האותנטי. דלת המתכת הכבדה, הרצפות המאוירות ומעקה העץ המסוגנן, יגרמו לנו להרגיש כאילו הזמן עמד מלכת. בדירת הגג של הבית מתגורר פסל בשם מיכאל רידר, ששמח להכניס אורחים לביתו המיוחד (בתיאום מראש, פרטים במידע השימושי). כדאי לנצל את ההזדמנות הנדירה, ולקבל הצצה למראהו של בית ערבי אותנטי בעל רצפות מאוירות. כדאי לבקש ממיכאל לצאת אל המרפסת, ולהשקיף ממנה על הסביבה. עשרות שנים לפני מיכאל התגוררה בבית הזה משפחת רוזנבליט, ובו גדלה חוה גלנדאור, אמא של דוד וסבתא של ערן.
 
בין מנזר שקט לארמון בריטי
בתום הביקור בשכונת אבו תור, נמשיך אל חלקו השני של הסיור, המוביל למנזר חבוי ולהליכה בטיילת נוף מרשימה. אם תאמתם מראש ביקור במנזר סנט קלייר, זה הזמן ללכת אליו. לשם כך נחזור אל הצומת המרומזר, נחצה את רחוב נעמי ונתקדם במעלה רחוב חנוך אלבק. לצד חומת אבן. נחלוף על פני שער אחד, ובתוך 3-2 דקות נגיע לשער של המנזר |13|. נצלצל בפעמון, נפתח את שער הברזל הכבד, ובין רגע נרגיש את האווירה השלווה ששוררת במקום. נתקדם בין חומת אבן לחורשה קטנה, ונפגוש את אחת הנזירות שתבוא לקבל את פנינו.
 
בשנת 1194 נולדה בעיירה אסיזי שבאיטליה ילדה בשם קלרה. היא גדלה במשפחה אמידה, הייתה לנערה יפת תואר, ויועדה על ידי הוריה לנישואי תועלת עם בן עשירים. אך לקלרה היו תכניות אחרות. עוד בנעוריה היא נהגה לשמוע את דרשותיו של הנזיר הקדוש פרנציסקוס, שחי גם הוא באסיזי. קלרה נשבתה בדברי החוכמה שלו, וביקשה לחיות חיי עוני ופרישות, ולהקדיש את עצמה לעבודת האל. כאשר הגיעה לגיל 18, החליטה קלרה לברוח ולהפוך לנזירה. המסורת הנוצרית מספרת שהוריה ודודיה הכועסים ניסו להשיב אותה הביתה, אך ללא הצלחה. כאשר גילו שגילחה את ראשה כאות לנזירוּת, הבינו בני משפחתה שלא נותרה דרך חזרה, ונישלו את בתם מן הירושה. בתוך זמן קצר הצטרפה אל קלרה גם אחותה הקטנה אגנס, ויחד הן הקימו מסדר קטן של נזירות שחיו על פי משנתו של פרנציסקוס הקדוש. המנזר הלך וגדל, וקלרה עמדה בראשו 42 שנים. כשנתיים אחרי מותה היא הוכרזה כקדושה, ומסדר הנזירות קיבל את שמה – האחיות הקלריסיות.
 
הנזירות הקלריסיות לבושות בפשטות. את שערן הן מכסות בשביס שחור, לרגליהן סנדלים, ועל גופן הן עוטות גלימה חומה. על מתניהן של הנזירות כרוך חבל המשמש כחגורה, ובו יש ארבעה קשרים שמייצגים את נדרי הנזירות: עוני, צייתנות, הסתגרות ופרישות מן הציבור. ואכן, מלבד נזירה תורנית שנמצאת בקשר עם המבקרים, שאר הנזירות מתגוררות באזור נפרד במנזר (אליו אי אפשר להיכנס), שומרות על שתיקה, ונפגשות רק כמה פעמים ביום לתפילות ולארוחות. כדאי לבקש מן הנזירה להראות לכם את הכנסייה היפה שנמצאת במבנה שמימין, ולאחר מכן אפשר לנוח בצל עצי האורן בחצר הרחבה. כאן נוכל לפגוש אורחים נוספים מרחבי העולם, שבחרו ליהנות מהשקט והשלווה, ולהתארח כאן לפרק זמן של כמה ימים. בתום המנוחה והביקור נחזור אל המולת הרחוב. נפנה ימינה, ונשוב באותה דרך לפינת הרחובות נעמי ודרך חברון |12|. נפנה ימינה, נחצה את רחבת הכניסה למתחם הקולנוע 'יס פלנט', ונמשיך אל הרחוב שיורד מצדה השני. נרד במתינות במשך כדקה, נפנה ימינה לטיילת גבריאל שרובר |14| ונתחיל ללכת לכיוון ארמון הנציב. בתחילה נלך למרגלות חומת המנזר שמתרוממת מימין, ובהמשך נתקדם בשביל חשוף לשמש, בין מטע עצי זית שפרוש על המדרון, לנוף שנפתח משמאלנו. אחרי 7-5 דקות של הליכה, נגיע לרחבת תצפית מסודרת ויפה |15|.


שכונת אבו תור והעיר העתיקה נשקפות מטיילת ארמון הנציב
 
זהו המקום הראשון ממנו נוכל להתבונן על שכונת אבו תור מרחוק. חלקה היהודי של השכונה נישא בראש הגבעה שמשמאל, וחלקה הערבי משתפל במדרון. מכאן אפשר להבחין שהחלק הערבי גדול בהרבה מזה היהודי, והוא מתחבר בקצהו לשכונות ערביות נוספות – ראס אל-עמוד שגולשת מכיוון הר הזיתים, וסילואן שבנויה סביב נחל קדרון. בעבר היו השכונות מרוחקות זו מזו, אך התפתחותן המואצת בעשרות השנים האחרונות חיברה ביניהן, ויצרה גוש התיישבות ערבי ענק. זהו אחד מריכוזי ההתיישבות הגדולים ביותר בירושלים המזרחית, ובעזרתו נוכל להבין שקו התפר שעובר בתוך שכונת אבו תור, הוא רק חלק קטן מתוך קו תפר ארוך שחוצה את ירושלים לכל אורכה. באזור קו התפר הזה נטעה הקרן הקיימת לישראל את יער השלום, יער האורנים והברושים שנמצא מתחתינו. היער נועד להפגיש בין משפחות יהודיות וערביות שמתגוררות משני צדדיו, אך למרבה הצער הוא שומם ברוב ימות השנה, ואינו מממש את ייעודו. אם נביט רחוק יותר, נזהה את רכס הר הזיתים המאורך, וכן את כיפת הסלע הזהובה ואת הכיפה הלבנה של בית כנסת החורבה, שמציצות מאחור. אלה רק חלק מהמוקדים החשובים ביותר ב'אגן הקדוש' של ירושלים, עליו נשקיף מזוויות שונות בהמשך הדרך.
 
אחרי שננוח ברחבת התצפית, נמשיך ללכת בטיילת היפה. ההליכה קלילה ונעימה, ומכיוון שהשביל חשוף לשמש ברובו, סודרו לאורכו כמה פינות ישיבה מוצלות. לראשונה מביניהן נגיע בתוך 6-5 דקות של הליכה |16|, וממנה נשקף מראה רחב ומרשים עוד יותר: האגן הרחב של נחל קדרון פרוש מתחתינו, שלוחות והרים גולשים אליו מכל עבר, ועליהן בנויות השכונות הערביות אבו תור, ראס אל-עמוד וג'בל מוכבר. האחרונה בנויה על מורדות ההר שמימין, ופירוש שמה הוא "ההר הגדול". נתקדם בטיילת, ונשים לב לכביש צר שעובר מתחתינו, לאורכו פזורים כמה מגדלי תצפית נטושים. בין השנים 1967-1948 עבר קו הגבול ממש מתחת לכביש, והוא שימש את כוחות צה"ל בתור דרך פטרולים. נמשיך ללכת ובכל רגע ייפתח לפנינו טפח חדש מהנוף, החל מהמגדלים הגבוהים שנישאים במרכז העיר, דרך צריחי הכנסיות שבעיר העתיקה, ועד לשכונות הענקיות של מזרח ירושלים. כעבור 20-15 דקות נוספות של הליכה נגיע למדשאה רחבה, עליה נוכל לשבת לנוח. לאחר מכן נעלה במדרגות שלפני גן האירועים 'עולמיא', ונגיע אל מגרש החנייה |17|, בו ממתינה לנו המכונית. מי שמעוניין, יכול לסיים את הסיור בשלב זה. מי שרוצה להמשיך אל החלק האחרון, ייצא ממגרש החנייה ויפנה שמאלה. במהרה נגיע אל רחבה מטופחת בכניסה למתחם האו"ם, המכונה עד היום בשמו המקורי – ארמון הנציב |18|.
 
ארץ ישראל משופעת בארמונות עתיקים שהותירו בה עמים זרים, אולם הארמון היחיד שממשיך לתפקד עד היום, הוא ארמון הנציב הבריטי. עם ראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל, בחר הנציב העליון הרברט סמואל למקם את המפקדה שלו במתחם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים, עליו השקפנו לפני זמן קצר. אולם בשנת 1927 אירעה רעידת אדמה קשה, והמבנה נסדק. אז החלו הבריטים לתכנן מבנה חדש, שנועד לשמש כבית מגוריו של הנציב העליון, וכמרכז שלטוני. המקום שנבחר עבור הארמון היה גבעה רמה ומבודדת בדרום ירושלים, המשקיפה לכל עבר, ונמצאת סמוך למחנה אלנבי, המחנה הצבאי הגדול של הבריטים בירושלים. בשנת 1933 נחנך המתחם המרשים בטקס רב משתתפים, והפך למעונם הרשמי של הנציבים הבריטים. זהו אמנם לא 'ארמון' במובן המקובל של המילה, אך הפאר שההדר שלו הקנו לו את הכינוי המלכותי. כאשר עזבו הבריטים את הארץ, עבר המתחם לידי האו"ם, ובמשך 19 שנים הוא ישב בשטח המפורז על הקו העירוני. אחרי שהאזור כולו נכבש במלחמת ששת הימים, השיבה מדינת ישראל את המבנה לידי האו"ם, והוא משמש עד היום בתור מפקדה לוגיסטית של הארגון במזרח התיכון.
 
כאן עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא להקיף את ארמון הנציב בהליכה רגלית. לשם כך עולים אל הרחבה, ופונים שמאלה לטיילת סלולה ויפה. הטיילת עוברת בצל עצי אורן, מקיפה את המתחם מצפון, וההליכה בה נעימה וקלילה. אחרי 20-15 דקות מגיעים למצפה מרשים במיוחד |19|, המשקיף על מזרח ירושלים ומדבר יהודה. ניתן לנוח במצפה, ולאחר מכן לעלות אל הרחוב, לפנות ימינה, ולהגיע לגן הסובלנות |20|. האפשרות השנייה היא לנסוע ברכב או ללכת ברגל לצד הרחוב, עד הגן. לשם כך בוחרים ברחוב על"ר שעובר מימין לרחבה, ומקיף את ארמון הנציב מדרום. אחרי כ-450 מטר, שיארכו 8-7 דקות הליכה, נראה משמאל שביל מסודר שמוביל לגן המטופח. מי שנסע ברכב ימשיך מעט, ויחנה את המכונית במגרש החנייה משמאל. ניכנס אל הגן הקטן |20|, ונעלה בשבילים מסודרים אל הפסל שבראש הגבעה. מכאן נוכל להציץ על החזית המרשימה של ארמון הנציב, שנחבאת בין העצים, ולהתבונן מקרוב בפסל המיוחד שנישא מעלינו. שני חצאים של עמוד מתרוממים לגובה של כ-17 מטר, ובבקע שביניהם צומח עץ זית. שני החצאים מייצגים את שתי הקבוצות שמתגוררות בירושלים - היהודית והערבית. כפי שראינו לאורך הסיור, קבוצות אלה חיות בדרך כלל בנפרד זו מזו, אך ביניהן עובר בקע צר בלבד. המסר שמבקש הפסל להעביר, נוגע בחיים המשותפים לאורך קו התפר. גם אם הקו עובר בתוך יער, בין שכונות או אפילו מחלק שכונה לשניים – חשוב לנסות לקרב בין האוכלוסיות שגרות משני צדדיו. עץ הזית שגדל בין חצאי העמוד, מסמל את השאיפה לחיים של סובלנות, שיבטיחו לכל אחד מהצדדים עתיד טוב יותר. עם מסר אופטימי שכזה היה מתאים לסיים את הסיור, אך לפנינו עוד נקודת תצפית אחת, שתשלים את המבט על קו התפר. נרד מן הגבעה לכיוון מגרש החנייה, נחצה את הכביש וניכנס אל דרך עפר שעולה במתינות. בתוך כ-2 דקות נגיע לראש גבעה מוזנחת |21|, ממנה נשקף נוף עוצר נשימה.
 


מדבר יהודה וים המלח נשקפים מנקודת התצפית בסיום המסלול

לחץ/י כאן להדרכת וידאו
 
כאשר נביט צפונה, נראה תמונה דומה לזו שהתרגלנו לראות לאורך הטיילת, אם כי בזווית מיוחדת יותר. כיפת הסלע בולטת מעל העיר העתיקה, והר הזיתים על מגדליו נישא לצדה. מאחוריהם, במרחק, נגלים לראשונה במלוא הדרם הרי השומרון, שמתרוממים לגובה של כ-1000 מטר מעל פני הים. ממזרח, במרכז הנוף, נבחין באנטנה גבוהה בצבעי אדום ולבן. מתחת לאנטנה נראה את גדר ההפרדה, סביבה את בתי הכפר אבו דיס, ומאחוריה נפרשים המרחבים של מדבר יהודה. בין המרחבים הפתוחים אפשר להבחין ביישובי גוש אדומים, וימינה יותר ביישוב ערבי גדול שבנוי מעבר לגדר. זהו הכפר סוואחרה, כפר בדואי שהתפשט וגדל, עד שהתחבר לירושלים ממזרח, וכיום חלק מתושביו הינם תושבי העיר. קצת יותר ימינה, נופתע לגלות בין ההרים את מימיו התכולים של ים המלח, ואת הרי מואב שנישאים מעליהם. זהו אחד המקומות היחידים בירושלים, מהם אפשר לראות כמה קרוב ים המלח אל העיר. נביט דרומה, ונזהה את הר ההרודיון, שנוסד על ידי המלך הורדוס לפני כ-2,000 שנים, ונראה כמו חרוט קטום. קרוב יותר אלינו נראה את שכונת ארמון הנציב, שהוקמה אחרי מלחמת ששת הימים כחלק מקבוצת שכונות שנבנו סביב ירושלים. מאחורי ארמון הנציב נשקפים כפרים ערביים רבים. הגדול והקרוב מביניהם הוא הכפר צור באהר, שנושק לבתי השכונה מצד אחד, ולקיבוץ רמת רחל שנמצא בין העצים מהצד השני. מעבר לכפר ולקיבוץ נבחין ברכס הרים נוסף. זהו רכס הרי חברון שתוחם את ירושלים מדרום, ומתרומם גם הוא לגובה של כ-1,000 מטר. מכאן נוכל להבין שקו התפר לאורכו סיירנו היום, הוא רק חלק מתמונה רחבה עוד יותר, בתוכה נמצאת העיר ירושלים. החיים לאורך קו התפר אמנם מורכבים, אך לנו נותר לייחל שיהיו אלה חיי שקט ושלום.  
 
אחרי התצפית הנפלאה נרד חזרה אל הכביש. מי שהגיע לכאן במכונית יחצה את הרחוב, ויסיים את הסיור. מי שהגיע ברגל, יפנה שמאלה לצד רחוב על"ר, ויילך לצדו באותה דרך בה המלצנו באפשרות השנייה. אחרי 10-8 דקות של הליכה נחלוף על פני הכניסה למתחם האו"ם |18|, ונחזור אל מגרש החנייה של טיילת ארמון הנציב |17|, שם ממתינה לנו המכונית. מי שהגיע בתחבורה ציבורית, יכול להיעזר בקו 43 שנוסע לשכונת אבו תור.
 
סיפור אישי – החיים בבית קיצוני בשכונת גבול מרוחקת:
מפי חוה גלנדאור, אמא של דוד וסבתא של ערן
 
הבית בו גדלתי היה הבית הקיצוני בשכונת אבו תור. זהו בית ערבי שנעזב במלחמת העצמאות, עבר לידי הממונה על הרכוש הנטוש, ונרכש על ידי משפחתי בשנת 1950. באותה תקופה עבד אבא שלי, שמואל רוזנבליט, במשרד הבריאות. אנו התגוררנו במעברת פתח תקוה, ואבא היה עולה מדי יום ראשון למשרד שבירושלים, לן בבית מלון, וחוזר הביתה רק ביום שישי. כדי להקל עליו, איפשרה המדינה למשפחתנו לרכוש דירה אחת בבית הגדול, בתנאים נוחים ובדמי מפתח. כך נעשה בכל שכונת אבו תור, אליה הגיעו באותן שנים עובדי מדינה רבים. בערב פסח תש"י נכנסנו אל דירת הגג שבקומה השלישית, דירה גדולה ובה סלון מאורך ושלושה חדרי שינה, כל אחד מהם מרוצף בדוגמא אחרת. מבעד לחלונות המקושתים שבסלון ראינו את דרך חברון ותחנת הרכבת של ירושלים, ומחלונות החדרים שבצד השני השקפנו על העמדות של צה"ל והלגיון הירדני. אהבנו במיוחד לצאת למרפסת, להתבונן על המנזר שהיה מעבר לכביש, ועל המסדרים הצבאיים שנערכו במחנה אלנבי הסמוך. אלו הנופים שליוו את ימי נעוריי. שנים ספורות לאחר מכן הכרתי בחור צעיר בשם יחיאל גלנדאור, שהתגורר עם משפחתו בשכונת פאג"י. גם פאג"י הייתה שכונת גבול, ששכנה בחלקה הצפוני של העיר. בשבתות היה נוהג יחיאל לחצות את ירושלים לאורך הקו העירוני, מקצה לקצה, רק כדי לבקר אותי. כאשר נישאנו, עזבתי את בית הוריי האהוב באבו תור, ועברנו להתגורר יחד, הפעם בבית משלנו, על קו הגבול בצדה השני של ירושלים.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

 
מידע שימושי
בית נחמיה
טלפון: 02-5468106.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 14:00-09:00. בזמנים אחרים בתיאום מראש ובתשלום.
כניסה: ללא תשלום.
 
הפסל מיכאל רידר, המתגורר בבית ערבי אותנטי
טלפון: 052-3279649.
שעות פתיחה:בתיאום מראש בלבד.
כניסה:ללא תשלום.
 
מנזר סנט קלייר
טלפון: 02-6717534.
שעות פתיחה: בימים ב-שבת, בין השעות 12:00-09:30 וגם 18:00-16:00.
כניסה: ללא תשלום.
 
מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה - בינונית.
משך הטיול
משך הטיול
5-4 שעות.
אורך המסלול
אורך המסלול
5-4.5 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
בכל ימות השבוע, משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות הערב. מומלץ להתאים את שעות הסיור לשעות הפתיחה של בית נחמיה ומנזר סנט קלייר, כך שניתן יהיה לבקר בהם.
סוג המסלול
סוג המסלול
חד כיווני.
רחצה במים
רחצה במים
אין.
מידע שימושי:

בית נחמיה
טלפון: 02-5468106.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 14:00-09:00. בזמנים אחרים בתיאום מראש ובתשלום.
כניסה: ללא תשלום.

הפסל מיכאל רידר, המתגורר בבית ערבי אותנטי
טלפון: 052-3279649.
שעות פתיחה: בתיאום מראש בלבד.
כניסה: ללא תשלום.

מנזר סנט קלייר
טלפון: 02-6717534.
שעות פתיחה: בימים ב-שבת, בין השעות 12:00-09:30 וגם 18:00-16:00.
כניסה: ללא תשלום.