סיורים בתל אביב: עיר של הפתעות אל פינות מיוחדות במרכז תל-אביב

מזרקה צבעונית ומכונות הקרנה ישנות

את סיורנו במרכז תל-אביב נתחיל בכיכר דיזנגוף |2|. במרכז הכיכר, המוגבהת מעל מפלס הכביש, ניצבת מזרקה ובתוכה פסלו הצבעוני של יעקב אגם "אש ומים". סביב הכיכר פזורים ספסלי ישיבה רבים.

כיכר צינה דיזנגוף נחנכה בחודש ינואר 1938, ומיד הפכה אחד ממוקדי הבילוי המרכזיים בתל-אביב. הכיכר הייתה חלק מתוכניתו של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס, שהוזמן בשנת 1925 על-ידי עיריית תל-אביב להכין תוכנית עירונית מסודרת לעיר המתפתחת. גדס תכנן את האיזור כמרכז מסחרי, אליו תהיה גישה ממספר כיוונים, ובמרכזו תבנה כיכר מוקפת עצים שתשמש גם מרכז בילוי באוויר הפתוח. בשעות היום נתמלאה הכיכר בילדים ובמבוגרים שנהנו לטייל בשביליה בין ערוגות הפרחים שנשתלו בה, או לנוח על הספסלים בצל העצים. בשעות הלילה נהרו שוחרי הבילוי אל בתי הקולנוע ובתי הקפה שנבנו סביב הכיכר. לעירייה אף הגיעו תלונות כי עשרים הספסלים שהוצבו בכיכר, מספיקים רק לעשרה אחוזים מהמבקרים, והשאר סובבים בה ללא תקווה למצוא מקום ישיבה על ספסל.

|2| כיכר צינה דיזנגוף בשנות ה-60, לפני שהוגבהה מעל מפלס הכביש. (צילום: וילי פולנדר).

עקב עומסי תנועה כבדים בשטח שסביב הכיכר, הוגבהה הכיכר בשנת 1978 מעל למפלס הכביש. היום יושבים על הספסלים בכיכר בעיקר אנשים מבוגרים שנהנים מהשמש החמימה, ועוברים ושבים חולפים על פניה בכל שעות היום והלילה. אנו נתחיל את סיורנו במלון "סינמה" הנמצא בצדה המזרחי של הכיכר, בפינת רחוב זמנהוף. ניכנס אל המבנה הלבן והמטופח של בית המלון, ונספר את סיפורו של קולנוע "אסתר" ששכן במבנה זה מסוף שנות ה-30 ועד שנת 1992.

מכונת הקרנה ישנה בלובי הכניסה למלון סינמה, הוא קולנוע "אסתר".

מאחורי בנייתו של בית הקולנוע "אסתר" עמדו בני הזוג נתנאל - משה ואסתר, אנשי עסקים אמידים ופעילים ציוניים נלהבים. הזוג נתנאל עלה לארץ והתגורר בתל-אביב. מתוך רצון לפתח את העיר מבחינה תרבותית, הם החליטו לבנות בה בית קולנוע משוכלל ודרכו להביא אליה את תרבות העולם. בנאום שנשא משה נתנאל ביום פתיחת הקולנוע הוא אמר: "בעוד טובי צעירנו מגנים עלינו מפני אויב ומתנפל, החלטתי להוסיף בניין בישראל, למען ידע אויב כי בנה נבנה, ולמען ידע עמנו כי יש לעודד ולהתעודד במעשי היצירה... ישמש נא הבניין בית מועד לתושבי תל-אביב, מקום להשראה תרבותית ואמנותית בשביל המוני עירנו האהובה...".

בית הקולנוע נפתח בשנת 1939 בהקרנת הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים". מיקומו של בית הקולנוע בכיכר דיזנגוף, הכיכר המרכזית בעיר, הוביל אותו להצלחה כבירה. מבקרים רבים גדשו את אולם הקולנוע, צפו במיטב הסרטים האירופאים וההוליוודים, ונהנו משכלולים טכנולוגיים בלתי רגילים לאותם ימים מכונות הקרנה חדישות, הצגת סרטים ברציפות, ללא הפסקות, ומיזוג אוויר בימות הקיץ החמים.
 

בשנת 1992, עם ירידת קרנו של רחוב דיזנגוף והשתלטותן של חברות הפצת הסרטים הגדולות על עולם הקולנוע, נסגר קולנוע "אסתר". נכדיהם של משה ואסתר החליטו לפתוח במקום בית מלון קטן ואלגנטי, אך יחד עם זאת לשמור על אופיו של הבניין. כדאי לבקש רשות מפקיד הקבלה, להסתובב ברחבי בית המלון ולהתרשם ממכונות ההקרנה הישנות ומסלילי הסרטים הגדולים הפזורים בקומות השונות. על הקירות תלויות תמונות מהימים בהם פעל הקולנוע, מודעות המזמינות את קהל הצופים לצפות בסרטים משנות ה-50, וכרטיסי כניסה שמחיריהם לא עלו על 500 מיל. בקומת הכניסה, שנותרה כפי שהייתה, נמצא גם ספר, בו כתבו ותיקי העיר שביקרו במלון לאורך השנים, את זיכרונותיהם מהימים שהבניין היה עדיין קולנוע. השוטטות במלון, בין המוצגים השונים, מעניינת ומהנה מאוד. לאחר הביקור במלון, נצא חזרה אל הכיכר. אם הגעתם ביום שלישי אחר הצהריים או ביום שישי, תוכלו לעבור לצדה השני של הכיכר, וליהנות משיטוט בין דוכני שוק העתיקות המתקיים כאן. בשוק הססגוני נמכרים פריטי אספנות יד שנייה, שלישית ורביעית, מכל הבא ליד, החל מספרים ותקליטים, דרך אוספים של בובות, שעונים, שטרות ומטבעות, ועד לצעצועים ישנים, כרזות וגלויות. ההליכה בין הדוכנים הצבעוניים, והחיפוש אחרי פריטים שונים ומעניינים במיוחד מהנה גם עבור מי שלא מחפש "לעשות קניות".

גן עירוני ומשורר לאומי

מכיכר דיזנגוף יוצאים שישה רחובות: ריינס, זמנהוף, פינסקר, בן עמי ודיזנגוף שפונה לשני כיוונים שונים. נפנה אל רחוב דיזנגוף, ונלך בו לכיוון דרום (ימינה כשפנינו אל קולנוע "אסתר"). הרחוב הרועש עמוס מכוניות, הולכי רגל ולוחות מודעות צבעוניים. לאחר כ-5 דקות הליכה, מעט לפני קניון "דיזנגוף סנטר" נפנה ימינה לרחוב טשרניחובסקי |3|. ההליכה ברחוב זה, בצדו האחורי של הקניון, שקטה יותר. נחלוף על פני רחוב בוגרשוב, וכעבור מספר דקות נראה משמאלנו את הגן העירוני הראשון בתל-אביב גן מאיר |4|. ניכנס אל הגן, נסתובב בין המדשאות הרחבות, ונוכל לשבת למנוחה קצרה על אחד הספסלים בצל העצים.

לקראת יום הולדתו ה-70 של ראש העיר הראשון של תל-אביב, מאיר דיזנגוף, החליטה העירייה להקדיש שטח ולטעת בו גן עירוני שיקרא על שמו. אחד התומכים הנלהבים בהקמת הגן היה חיים נחמן ביאליק, שכתב באותם ימים: "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב? תכף ומיד, בלי שום דחייה, יש לגשת לסידור גן העיר המרכזי. בייחוד זקוקה לכך עיר צעירה כתל-אביב, כי אוי ואבוי לנערה צעירה שהיא קירחת". תכנונים רבים נשלחו למחלקת הגינון בעירייה, אך מסיבות שאינן ברורות הפרויקט התעכב, ועד מותו לא זכה דיזנגוף לראות את הגן. רק כ-8 שנים לאחר מותו, בשנת 1944, נחנך הגן ביום הולדתו של דיזנגוף שחל ב-10 במרץ.

השטח הירוק והמוצל בלב העיר משך אליו במהרה משפחות עם ילדים שערכו בו פיקניקים, בני נוער ששיחקו בכדור וזוגות אוהבים שנהגו להתבודד על הספסלים בגן. ב-21 באוגוסט 1949, בשעה אחת לפנות בוקר, התבודדו כאן שני צעירים, דניאל פקטורי ונעמי שטיין. באותה עת הסתובב בגן גם דוד יעקובוביץ', בחור קפריסאי נוצרי שהגיע לארץ במסגרת הצבא הבריטי. יעקובוביץ' ניגש אל בני הזוג, הכה בראשם במקל, גרר את נעמי אל השיחים ואנס אותה. לאחר מכן רץ והזעיק את המשטרה, בתואנה שמצא זוג פצוע בגן. המשטרה הגיעה תוך דקות, אך עבור דניאל, שנפגע קשה בגולגלתו, זה היה מאוחר מדי. הוא פונה לבית החולים ונפטר למחרת מפצעיו. יעקובוביץ' נעצר רק כעבור יומיים, כאשר הבינו חוקרי המשטרה שהאיש שהזעיק אותם הוא האנס והרוצח. בתחילה נגזר עליו עונש מוות, שהיה נהוג באותם ימים לרוצחים בישראל, אך לאחר מכן הומר העונש ב-15 שנות מאסר. עד היום זכורה פרשה זו, שהסעירה את העיר תל-אביב, בשם "הרצח בגן מאיר".

בשנים הראשונות שלאחר הרצח פחדו תושבי העיר להסתובב בגן, והוא נותר שומם. עם השנים נשכחה פרשת הרצח, והיום ממלאים את הגן אנשים מבוגרים שיושבים לנוח על הספסלים בצל העצים, אמהות ואבות שמטיילים עם ילדיהם הקטנים, רוכבי אופניים ועוברי אורח מזדמנים. שטח מיוחד בגן הוקצה במיוחד לכלבים, ובעליהם יכולים לשבת על ספסל, ולשחרר את הכלבים ללא חשש. כדאי לעמוד ליד השטח המגודר, להביט בכלבים המשתעשעים, ולראות כיצד הם מגיבים כשכלב חדש נכנס פנימה.

|4| כלבים משחקים בגן מאיר.

לאחר הסיבוב הקצר בגן מאיר, נצא חזרה לרחוב טשרניחובסקי, נפנה שמאלה ונמשיך ללכת לאורך הרחוב השקט. מיד נפנה ימינה לרחוב שניאור, נחלוף על פני מבנה קצין העיר תל-אביב, ובהזדמנות הראשונה נפנה שמאלה לרחוב מדרגות צר. נעלה בגרם המדרגות, ובקצהו נמצא את עצמנו בכיכר קטנה ושקטה, מוקפת מבנים יפהפיים - כיכר ביאליק |5|. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הכיכר אחד המרכזים המעניינים בתל-אביב. כאן התערבו אלו באלו אנשי הרוח והתרבות שהגיעו לבקר את המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שהתגורר בבית יפהפה עם כיפה מפוארת בראשו. כאן הסתובבו פקידי העירייה שיצאו ונכנסו לבניין העירייה הישן של תל-אביב שנמצא בחזית הכיכר, ולכאן הגיעו אנשי עסקים ותעשייה, בכדי להיפגש עם אריה שנקר, שהיה מחלוצי תעשיית הטקסטיל בישראל והתגורר בבניין הכתום המקסים, המשמש כיום את המרכז והספרייה למוזיקה של תל-אביב. אפשר לשבת ליד המזרקה שבמרכז הכיכר וליהנות מהשקט, וכמו כן לבקר בספרייה למוזיקה שבבניין הכתום (סגור ביום ו'), בה אפשר להתרשם מעשרות אלפי תקליטים, קלטות ותקליטורים ובהם מוזיקה מרחבי העולם.

בית ביאליק ובית העירייה מתמונה בשנות ה-40. (באדיבות ארכיון עיריית תל-אביב יפו).

לאחר שוטטות בכיכר, ניכנס אל המבנה המיוחד והמעניין מכולם ביתו של חיים נחמן ביאליק.

חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, התגורר רוב ימי חייו באודסה שבאוקראינה. הוא ביקר בישראל פעמים מספר, אך עיסוקיו השונים - תרגום, עריכת ספרים והוצאתם לאור בהוצאות שונות, היו באודסה. כשהחליט לעלות ארצה, ביקש להקים את ביתו על "גבעת בצלאל" בליבה של העיר תל-אביב. היום קשה אמנם להבחין שאנו נמצאים על גבעה, אך בימים בהם נבנתה תל-אביב על דיונות החול, השקיפה הגבעה על חוף הים ועל כל סביבתה. הבית המפואר נבנה בסגנון אדריכלי אקלקטי, ברוח הסגנון שרווח בשנות העשרים בתל-אביב. סגנון זה שילב בין מאפייני בנייה מהמזרח, כמו הכיפה שעל גג הבית ומרפסות העץ, יחד עם מאפיינים מערביים, כמו חדר האירוח הרחב, המזכיר בתי כנסת מפוארים באירופה.

חיים נחמן ומניה אשתו נכנסו להתגורר בבית בשנת 1926. בטקס שערכה עיריית תל-אביב לכבודם באותם ימים, נקרא הרחוב שבו גר ביאליק על שמו - רחוב ביאליק.היה זה מאורע נדיר עד מאוד, בו אדם שנמצא עדיין בין החיים זוכה להתגורר ברחוב שנושא את שמו שלו. ביתו של ביאליק הפך מרכז תרבותי, אליו הגיעו אורחים רבים בכדי לשוחח עם המשורר הלאומי, לדון איתו בסוגיות תרבותיות ולהיוועץ בו בעניינים חשובים. לאחר פטירתו של ביאליק בשנת 1934, נשאר הבית ברשות אלמנתו מניה. לאחר מספר שנים העבירה מניה את הבית לרשות העירייה, ובמשך תקופה ארוכה שימש הבית אתאגודת הסופרים "בית ביאליק" על מפעליה, כינוסיה התרבותיים והספרותיים. בבניין שוכנת עד היום ספרייתו העניפה של המשורר.

כיום מהווה הבית מוזיאון לכל דבר. נוכל להסתובב בין שתי קומותיו של המבנה, ליהנות מתצוגה יפהפייה המשחזרת את חדרי הבית על לפרטים הקטנים ביותר, ולקרוא ממגוון השירים והסיפורים המוצגים על הקירות. בקומה הראשונה מצויים חדר האירוח, הסלון ופינת האוכל המפוארים. אל חדר האירוח נהרו בכל יום שני וחמישי אחר הצהריים המונים, בכדי לשבת יחד עם ביאליק ליד האח ולשמוע מפניני חוכמתו. קירותיו והעמודים שבכניסה לחדר האירוח מצופים באריחי קרמיקה, עליהם מאוירים שנים עשר המזלות ושנים עשר שבטי ישראל. כשנעלה במדרגות העץ לקומה השנייה, נעבור לצד תמונותיהם של חיים נחמן ומניה אשתו. בקומה זו נמצאים חדר העבודה, הספרייה בה נמצאים אינספור ספרים מ"ארון הספרים היהודי" כמו גם ספרים שכתב ביאליק בעצמו, וכן חדר המוקדש לספרות הילדים שכתב ביאליק. מהספרייה ישנה תצפית נפלאה דרך החלון הגדול על הגינה המטופחת ועל הרחוב. הביקור בביתו של חיים נחמן ביאליק חווייתי, מהנה ומעניין מאוד.

|5| חדר האירוח בבית ביאליק, אליו היו מגיעים אורחים רבים פעמיים בשבוע. (צילום תמונה זו והתמונה שמעליה: דינה גונה).

משחזת סכינים ואריה בלב העיר

לאחר הביקור בבית ביאליק נצא אל רחוב ביאליק, ונפנה שמאלה. רחוב ביאליק הוא רחוב נעים, שקט וייחודי. רוב הבתים ברחוב בנויים בסגנון הבינלאומי, חלקם משופצים ומשוחזרים וחלקם נותרו כשהיו. ההליכה בין הבתים הצבעוניים מצד אחד והבתים הקלאסיים מצד שני, מהנה ומעניינת. לאורך הרחוב ישנם כמה בתים מיוחדים, ביניהם בית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין וביתו של הצייר ראובן רובין, המשמש כמוזיאון. מי שמעוניין, יכול להיכנס לבית הכנסת הצנוע או למוזיאון, ולהתרשם. אנו נמשיך ישר לאורך הרחוב, בקצהו נפנה שמאלה לרחוב אלנבי, ולאחר דקות ספורות נגיע לכיכר מגן דוד |6|. מהכיכר יוצאים שישה רחובות: רחוב אלנבי שיוצא לשני כיוונים שונים, המלך ג'ורג', שינקין, נחלת בנימין והכרמל, כמספר צלעותיו של מגן דוד. לא נתעכב בכיכר, אלא נפנה שמאלה לרחוב המלך ג'ורג'. 5 דקות הליכה יביאו אותנו לפינת רחוב המלך ג'ורג' וסמטה פלונית. כאן, בבית הפינתי, נמצאת חנות הסכינים של דב לובלינסקי ובנו
שרגא |7|.

משחיזים סכינים בחנות של דב לובלינסקי ובנו |7|.

השאלה הראשונה שעולה כשאנו עומדים בכניסה לחנות הסכינים, היא  - מדוע זה אמור לעניין אותנו? אלא שברגע שנדרוך בתוך החנות, נבין שמדובר בתופעה מרתקת ובלתי רגילה. יותר מארבע מאות סכינים שונים מוצגים ונמכרים בחנות, וכל אחד מהם משמש למטרה ייחודית. עגבנייה, מלפפון, נקניק רוסטביף, בשר בקר וגבינה בולגרית לכל מזון יש סכין מיוחד. חלק מהסכינים מגיעים למחירים בלתי נתפסים במושגי היום-יום, אך מסתבר שאלו שמבינים בתחום, מוכנים לשלם גם אלפי שקלים עבור סכין עם להב מיוחד מקרמיקה, או עבור כזה העשוי מפלדה דמשקאית.

מרתק להתבונן באינספור הסכינים שבחנות, ולשוחח עם אחד המוכרים או הקונים. מעניין עוד יותר לבקש להיכנס אל "מאחורי הקלעים" של החנות, אל משחזת הסכינים. על-יד המשחזה עומד אחד העובדים, חמוש במשקפי הגנה, משייף ומשחיז את הסכינים על גלגל המתכת המסתובב במהירות אדירה. גיצים מתעופפים לכל עבר, ובתוך פחות מדקה הסכין מוכן לעבודה.

מחנות הסכינים של דב לובלינסקי נצא אל הרחוב, נפנה ימינה וניכנס לאחד הרחובות המיוחדים ביותר בתל-אביב סמטה פלונית. הסמטה הצרה אמנם מוזנחת מעט, אך הבתים הקטנים והצפופים, דקלי הוושינגטוניה הנישאים לגבהים אדירים ובית הקפה האינטימי "הנסיך הקטן" ששוכן בה, משרים בה אווירה מיוחדת מאוד. בקצה הסמטה עומד בית יפהפה |8|, ובחזיתו ניצב פסל אדמדם של אריה שואג שנראה כעוס במקצת. מראה הבית האלגנטי עם המרפסות הקטנות ופסל האריה שלפניו לא נראה מתאים לסביבה, ומעלה את השאלה הטבעית מהו הסיפור שעומד מאחוריו.

מאיר געצל שפירא היה איש עסקים עשיר, שהתגורר עם אשתו סוניה בדטרויט. השניים עלו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה והתגוררו בתל-אביב, העיר שנבנתה על החולות. מר שפירא, שהיה רומנטיקן חסר תקנה, החליט להוכיח את עוצמת אהבתו לאשתו, ובנה לה בית מפואר באמצע שום מקום, בין גבעת חול אחת לשנייה. על קיר הבית דאג מאיר להעמיד פסל בדמות פני אשתו. למרבה הצער, המחשבה על מגורים בלב הדיונות, ללא שמירה והגנה, עוררה בגברת שפירא חששות ופחדים. "איני מוכנה לגור כאן", פסקה סוניה שפירא בתוקף, "תמצא לנו בית אחר, ומהר". אבל לא גבר מאוהב ועשיר כמר שפירא ירים ידיים. בתוך ימים אחדים מצאה את עצמה הגברת שפירא בכניסה לביתם, כשפסל אריה שואג ולו עיניים בורקות, שומר על הכניסה. האריה, שהיה אמור להרגיע את הגברת ולהרתיע גנבים ופורעים, הפחיד דווקא את סוניה עצמה. רועדת ומבוהלת היא נכנסה אל הבית. "אין לך תקנה! אני עוזבת את הבית בזה הרגע", אמרה סוניה, ונטשה. בצעד אחרון של ייאוש, החליט מאיר לרצף את הרחוב, ולקרוא לו סוניה שפירא. את הרחוב המקביל כיבד בנשיאת שמו שלו. מיותר לספר שגם מחווה אצילית זו לא נתקבלה בלב רחב מצד סוניה, והיא עזבה את מאיר לעולמי עד. אך הפעם הצליח מאיר שפירא לעורר את זעמו של אדם נוסף, מלבד אשתו. היה זה ראש העיר מאיר דיזנגוף. "כיצד ייתכן שאדם מן היישוב מחליט לקרוא רחוב על שמו, על דעת עצמו", התרעם ראש העיר, וציווה להסיר את שלטי השמות מהרחובות. בינתיים, החליט דיזנגוף, יישאו הרחובות שמות זמניים - "סמטה פלונית" ו"סמטה אלמונית". כך עברו הימים, החודשים והשנים, ועד היום נושאים הרחובות בשתיקה אילמת את שמותיהם הזמניים, ונוצרים בתוכם סיפור רומנטי ומרתק.

|8| סמטה פלונית אריה שואג, בית יפהפה וסיפור מרתק.

תצפית מפתיעה על גגות תל-אביב

מפסל האריה בקצה סמטה פלונית נעבור אל סמטה אלמונית הסמוכה, נלך לאורכה ונצא חזרה עד פינת רחוב המלך ג'ורג'. נפנה ימינה, נלך ברחוב העמוס במכוניות ובהולכי רגל, עד שנגיע אל בית מספר 38, בפינת סמטת השקמים. כאן נמצא מבנה מעניין ומפתיע, מכון ז'בוטינסקי |9|, המשמש כמרכזה של מפלגת הליכוד, ומוכר בשם "מצודת זאב".

את רוב קומותיו של הבניין הגבוה בן 14 הקומות ממלאים משרדי מפלגת הליכוד. בקומה הראשונה של המבנה, נמצא מוזיאון קטן לזכרו אל אחד האנשים המשמעותיים ביותר בתולדות התנועה הציונית זאב ז'בוטינסקי.

רבות אפשר לספר על פעילותו של ז'בוטינסקי. החל מימיו כסופר ומתרגם באירופה, דרך פעילותו העניפה בתנועה הציונית ועד פרישתו ממנה, עקב חילוקי דעות עקרוניים עם ראשיה, לטובת הקמת התנועה הרוויזיוניסטית. ז'אבו, כפי שכונה בפי מכריו, האמין שרק התנגדות ופעילות אקטיבית כנגד אומות העולם בכלל, והמשטר הבריטי בפרט, יביאו להקמת מדינה לעם היהודי. מתוך התנועה הרוויזיוניסטית קמו מחתרת האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) ותנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור שנכתב במקור באות ת' בכדי ליצור זיקה להתיישבות העברית ביתר). מחתרת האצ"ל ותנועת בית"ר פעלו בדרכים שונות, צבאיות וחינוכיות, לטובת מטרות התנועה וערכיה. ז'אבו היה גם אחד מראשי תנועת "אף-על-פי", שהובילה את ההעפלה הבלתי חוקית לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, והביאה לעלייתם של אלפי יהודים לישראל.

תצפית מפתיעה מ"מצודת זאב" על גגות תל-אביב.

מומלץ מאוד לבקר במוזיאון הקטן (סגור ביום ו'), ולהכיר את תולדות חייו של ז'בוטינסקי, השלובים יד ביד עם תולדות הקמת מדינת ישראל. כדאי לצפות בסרט הקצר שמוקרן במוזיאון, לבקר בחלל המרכזי ובחדר המיוחד שמוקדש לנושא ההעפלה.

לאחר הביקור במוזיאון, כדאי לנצל את הבניין הגבוה, ולעלות לתצפית מיוחדת מאוד על תל-אביב. לשם כך, נעלה במעלית לקומה העשירית, נפנה שמאלה, ובקצה המסדרון נצא למרפסת המקיפה את הבניין מארבע רוחות השמיים. אינספור בתים ובניינים פרושים תחתינו, ביניהם מתפתלים רחובות צרים ושדרות רחבות, וכתמי צבע ירוקים של גנים ציבוריים וצמרות עצים מבצבצים בין הגגות. ממערב נראה את הים הפתוח, מדרום נוכל לזהות את צריחו של מסגד חסן בק, ומצפון ומזרח מזדקרת שורת גורדי שחקים מרשימה. אם נתאמץ מעט, נוכל לזהות חלק מהמקומות בהם ביקרנו במהלך הסיור. גן מאיר כמו מונח לרגלינו, וכך גם הבניין הכתום של הספרייה למוסיקה ובית ביאליק עם כיפתו הלבנה שנמצא לצדו.

במכון ז'בוטינסקי מסתיים סיורנו. לאחר שנהנה מהתצפית, נרד חזרה לרחוב המלך ג'ורג' ונפנה ימינה. בפינת הרחובות המלך ג'ורג' ודיזנגוף |10| נפנה שמאלה לרחוב דיזנגוף, נלך לאורכו, ובתוך כ-5 דקות נגיע אל קניון ה"דיזנגוף סנטר" ואל המכונית שבמגרש החנייה |1|.

המסלול מופיע בספר
"תל-אביב - מסלולים, אתרים וסיפורים".

לרכישת הספר לחץ/י כאן