facebook
:
IMG_2457
blank
בשיתוף עם תמר הירדני | טל' נייד: 054-4584004

מייל: tamar7575@gmail.com.

קרא עוד
סיפור אישי – החיים בבית ליוואן מקורי בשכונת קטמון:

מפי תמר הירדני

הבית שלנו נבנה בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, על ידי משפחת דמיאני הקתולית, והיה בתחילה בן קומה אחת. מדובר בבית פאר עם מדרגות מניפה נהדרות, שתי בריכות דגים ועצי דקל בחזית.

קרא עוד

שכונת קטמון... פרבר יוקרתי בלב העיר - בין בוסתנים ובתים מפוארים, בעקבות סיפורה של שכונת קטמון

חזרה
בשיתוף עם תמר הירדני | טל' נייד: 054-4584004, מייל: tamar7575@gmail.com. נסייר בין גנים ובתים מרשימים, ונשזור ביניהם את סיפורה המרתק של שכונת קטמון.

שכונת קטמון - במבט ראשון נראית שכונת קטמון כמו שכונת מגורים שלווה ו'רגילה'. אך כאשר מרימים את המבט, מגלים בתי אבן יפהפיים שמוקפים בוסתנים וגנים, ומספרים את סיפורה המרתק. בסיורנו נצעד בין הבתים המפוארים, בהם התגוררו משפחות ערביות אמידות לצד פקידים בריטים, שגרירים וקונסולים זרים. ההוד וההדר שעטפו את הבתים נשמרו עד היום, והם יעזרו לנו לדמיין את המקום כפי שהיה בתקופת המנדט הבריטי. בהמשך הדרך נספר איך נכבשה שכונת קטמון במלחמת העצמאות, וכיצד שמרה על מעמדה כפרבר יוקרתי בלב ירושלים המתפתחת. בדרכנו נגלה בית שזז ממקומו למרחק כמה מטרים, נשמע כיצד הפכה מכולת מסיפור ילדים למעדניית גבינות, נפגוש איש חביב שמתקן ובונה כינורות, ונשב לנוח בגינה קהילתית פסטורלית. לאורך הסיור נהנה מהאווירה השלווה ששוררת ברחובות הקטנים של שכונת קטמון, אחת השכונות המיוחדות בירושלים. המסלול הוא חלק מסדרת ספרים "לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים", להזמנת הסדרה לחץ/י כאן.



מים

תצפיות

מדבר

ירוק

פריחה

מערות

עתיקות

אתגרי

עירוני
שכונת קטמון... פרבר יוקרתי בלב העיר - בין בוסתנים ובתים מפוארים, בעקבות סיפורה של שכונת קטמון
arrow נקודת מוצא: פינת הרחובות רחל אמנו וחיים בג'איו, בכניסה לגן אופירה נבון.   arrow נקודת סיום: הגינה הקהילתית ברחוב ברודי. ניתן לחזור לנקודת המוצא בהליכה של כ-20 דקות.   arrow אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות ולזוגות.   arrow אורך הסיור: כ-3.5 קילומטר.   arrow משך הסיור: 4-3 שעות.   arrow שעות וימים מומלצים: בימים ב-ו, משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות הערב.   arrow עומס: לא עמוס בדרך כלל.   arrow אופי ההליכה: הסיור עובר ברובו ברחובות צרים ושקטים. הוא מתחיל בהליכה מישורית, וממשיך בעליות ובירידות מתונות.   arrow ציוד מיוחד: אין.   arrow סיור לילי: ניתן לסייר ברחובות קטמון גם בשעות הערב, וליהנות מהאווירה הרומנטית שעוטפת אותם.  
הוסף למסלולים המועדפים שלי
שכונת קטמון... פרבר יוקרתי בלב העיר - בין בוסתנים ובתים מפוארים, בעקבות סיפורה של שכונת קטמון

אתרים שמחייבים תיאום מראש > השגרירות הנוצרית הבינלאומית. פרטים במידע השימושי.

איפה חונים > מגיעים לפינת הרחובות רחל אמנו וחזקיהו המלך |3|, ומחנים את המכונית בחנייה עירונית באחד הרחובות הקטנים שנמצאים בסמוך (עוזיה, יהואש, יהושפט ועוד). ממקום החנייה יוצאים אל פינת הרחובות רחל אמנו וחזקיהו המלך |3|, ופונים ימינה ברחוב רחל אמנו. הולכים כדקה, ופונים שמאלה ברחוב חיים בג'איו הקטן |2|. עולים במתינות, ומגיעים לגן אופירה נבון |1| שנמצא במרכז מתחם המגורים "גני קטמון", שם מתחיל סיורנו. מי שמגיע עם שתי מכוניות, יחנה את המכונית הראשונה ברחוב חביבה רייק שבסוף המסלול.

איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים בקווים 14 או 18, ויורדים ברחוב רחל אמנו, סמוך לנקודת המוצא של הסיור.

מה לכתוב ב-GPS > לנקודת החנייה: רחל אמנו, ירושלים. לנקודת ההתחלה: גן אופירה נבון, ירושלים. לנקודת הסיום: חביבה רייק, ירושלים.

שגרירויות וארגוני חסד בבתים מפוארים
את סיורנו בשכונת קטמון אנו מתחילים בפאתי השכונה, בגן מוריק ורחב ידיים |1| שמוקדש לאופירה נבון, אשת נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון. ברחבי הגן פזורים ספסלים ופינות ישיבה, והוא מוקף במבנים יוקרתיים שנבנו בשנת 1995, וקיבלו את השם "גני קטמון". הבתים מחופים גגות רעפים וחלונותיהם מכוסים בסורגים ירוקים, עיצוב שנוסך על המקום אווירה כפרית ופסטורלית. ננצל את המקום השקט כדי לספר על הקמת שכונת קטמון.

בשלהי המאה ה-19 נקלעה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בירושלים למשבר כלכלי חמור. כדי להתייצב כלכלית נאלצו ראשי הכנסייה למכור חלק מהקרקעות הרבות שרכשו כמה עשרות שנים קודם לכן, בשטחים הפתוחים שמסביב לירושלים. הם פנו ליזמים ערבים שהיו ברובם בני העדה היוונית, והציעו להם לרכוש מגרשים במחירים טובים ובפריסת תשלומים נדיבה. הקרקעות אמנם היו מרוחקות מהעיר, אך היזמים הפרטיים זיהו את הפוטנציאל הטמון בהן. הם רכשו שטחים נרחבים מדרום לעיר, בין המושבות הגרמנית והיוונית ששכנו בעמק נחל רפאים, לבין המנזר היווני סן סימון שנישא בראש הגבעה. את השטחים חילקו למגרשים בגודל של חצי דונם כל אחד, וביניהם כבשו מערכת של דרכי עפר, שתתאים לשכונה מסודרת. קרבתה של השכונה למנזר סן סימון העניקה לה את שמה, קָאטַא מוֹנַאסְטֵרִי, שפירושו סמוך למנזר, ובקיצור: קָטַ-מוֹנִיס. האוויר הנקי, המרחבים הפתוחים והדרך הסלולה שהובילה אל האזור, קסמו לתושביה האמידים של ירושלים. אמנם בשנים הראשונות של המאה העשרים נבנו באזור בתים ספורים בלבד, אך עם הגעת הבריטים אחרי מלחמת העולם הראשונה, החלה תנופת בנייה בשכונה החדשה. בתוך זמן קצר נבנו בקטמון עשרות בתי מגורים מפוארים, בהם התגוררו בעיקר משפחות ערביות אמידות מהעיר העתיקה ומהעיירות הסמוכות בית לחם ובית ג'אלה. כך נוסדה שכונת קטמון, אחד מפרברי הגנים הבורגניים שנבנו סביב ירושלים.


קשתות מסוגננות במרפסת וילה שרקסי

בין תושבי קטמון היו גם פקידי ממשל בריטים, ואלה הקימו בשכונה מועדון ספורט יוקרתי. על השטח בו אנו נמצאים נבנו מגרשי המשחקים של המועדון, ועל כר הדשא שלו התקיימו תחרויות ספורט שונות. אחרי קום המדינה הוקם על המגרשים הללו אצטדיון כדורגל עירוני, ששימש את קבוצת הפועל ירושלים. אפשר לדמיין את יציעי הבטון עמוסי האוהדים שהקיפו את המגרש, במקומם שוכנים כיום בתי המגורים. בשנות ה-80 ביקשה עיריית ירושלים לפתח את האצטדיון הקטן, ולהפוך אותו לאצטדיון המרכזי של העיר, שייקרא בשמו של טדי קולק. תכנית זו נתקלה בהתנגדות קשה של תושבי קטמון והמושבה היוונית, ולבסוף הוחלט להקים את אצטדיון טדי סמוך לשכונת מלחה. מגרש קטמון נסגר וננטש, ובמקומו הוקם פרויקט המגורים. כעת נצא מהגן הציבורי אל רחוב רחל אמנו |2| ונפנה ימינה. בתוך כ-2 דקות נגיע אל הכניסה לבית מספר 20. מאחורי שער רחב מתנשאת וילה מרשימה בת שתי קומות, שמתפארת במרפסות מקורות, בקשתות ובמעקות אבן מסוגננים.

וילה זו נבנתה בשנת 1940 על ידי קבלן ערבי, שכּוּנַה בפי כל בשם 'שַרְקֵסִי' על שום מוצאו. מכיוון שבתקופת המנדט לא היו לרחובות השכונה שמות, כונו הבתים בשמות המשפחה של בעליהם, והבית שלפנינו קיבל את הכינוי וילה שַרְקֵסִי. השער הרחב שבכניסה לחצר, שמתאים למעבר כלי רכב, מעיד כי המבנה יועד מראש להשכרה לשימוש ציבורי. ואכן, במשך השנים שכנו בווילה זו הקונסוליה של צ'כוסלובקיה, ובהמשך - שגרירות חוף השנהב. ברחובות הסמוכים אפשר היה למצוא באותם ימים נציגויות של מדינות אירופאיות נוספות כמו איטליה ובלגיה, ולצדן שגרירויות של מדינות ערב כמו מצרים ועיראק. עם כיבוש השכונה במלחמת העצמאות נטשו הדיפלומטים הערבים את בתיהם, אולם מרבית השגרירויות נותרו בקטמון עוד כמה עשרות שנים. בשנת 1980 חל מפנה משמעותי, עם חקיקת חוק יסוד ירושלים ומיסוד מעמדה של העיר כבירת ישראל, אשר הביאו את מרבית מדינות העולם להעביר את השגרירויות שלהן מירושלים לתל-אביב. כדי למחות על הצעד הדיפלומטי החריף הזה, הקימו נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל את "השגרירות הנוצרית הבינלאומית", וקבעו את מקום מושבם בירושלים. הארגון אמנם לא משמש כשגרירות, אך אנשיו בחרו בתואר הסמלי כדי להביע תמיכה במדינת ישראל ובירושלים בירתה. בשנת 1996 רכשה השגרירות הנוצרית את וילה שרקסי, העבירה את משרדי ההנהלה שלה לכאן והניפה את דגלה על הגג, לצד דגלי ישראל ודגל עיריית ירושלים.


וילה שרקסי, בית ערבי מפואר ברחוב רחל אמנו

אנשי השגרירות ישמחו לקבל את פנינו, ולהכניס אותנו לביקור בווילה המרשימה (פרטים במידע השימושי). נוכל להתרשם מהמזרקה, מהגינה היפה ומעצי הדקל שבחזית, וליהנות מהמראה המוריק שנשקף מן המרפסות המסוגננות. בתוך הווילה פזורות יצירות אמנות שקיבל הארגון הודות לפעילותו, שכוללת תמיכה בניצולי שואה, עידוד עלייה וסיוע בקליטת עלייה, והסברה ישראלית ברחבי העולם. המעוניינים יוכלו לשוחח עם נציגי השגרירות ולשמוע עוד על פעילויותיה השונות. בתום הביקור נצא חזרה אל רחוב רחל אמנו, נפנה ימינה ונמשיך ללכת לאורכו. גם הבתים הבאים לצדם נעבור יותירו עלינו רושם עז. נחלוף על פני מבנה שתריסיו עשויים מתכת, ומעט אחריו נראה מצד ימין מרפסת אבן מעוגלת ומאחוריה בית מרשים. אם נרים את מבטנו נבחין בתורן מתכת שמתרומם מעל המבנה, עליו היה תלוי פעם דגל אורוגוואי. גם המדינה הדרום-אמריקנית העבירה את שגרירותה מירושלים בשנת 1980, והתורן נותר ריק ומיותם. לבית זה יש סיפור מעניין במיוחד, וכדי לספר אותו נפנה ימינה לרחוב תל-חי |4| נעלה מעט, ונגיע אל חזית המבנה.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו



הבית המרשים נבנה בשנות ה-30 עבור איש עסקים ערבי בשם ג'וליא מוֹרְקוֹס. במקור שכן בית מורקוס מעט במעלה הרחוב, והיה מוקף בוסתני פרי רחבים משני צדדיו, ממש כמו הבית שמעברו השני של רחוב תל-חי. בשנת 1990 נמכר השטח ליזמים פרטיים, שביקשו לבנות עליו בית דירות. בשל החובה לשמור על חזותו המקורית של המבנה ההיסטורי, הוחלט להשתמש לראשונה בישראל בטכנולוגיה חדישה של הזזת בתים. המבנה "נארז" בין כבלי פלדה, נעטף בחגורת בטון ונותק מיסודותיו. מתחתיו הונחו מסילות ברזל מצופות בכ-30 טון של סיליקון, עליהן "הסיעו" את הבית שמשקלו כ-1,200 טון, באמצעות מנופים חזקים במיוחד. אט-אט, בקצב של סנטימטרים בודדים בכל יום, הוזז המבנה כ-16 מטרים במורד הרחוב. תושבי האזור היו מגיעים לצפות בבית שזז, שהפך לאטרקציה מקומית. אחרי חודשים ארוכים חובר המבנה ההיסטורי אל יסודות חדשים במקומו החלופי, ובשטח שהתפנה לצדו נבנה בית הדירות. בתהליך המיוחד הזה איבד ביתו של מורקוס את המרתף ואת הבוסתנים שהקיפו אותו, אך שמר על חזותו המרשימה.

כיום שוכן במבנה ההיסטורי מכון מחקר עצמאי בשם 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', והכניסה אליו אינה אפשרית. אנו נחזור לרחוב רחל אמנו |4|, נחצה את הכביש ונעצור ליד המבנה הסמוך, בו שכנה עד שנת 1948 שגרירות מצרים, וכיום הוא משמש את הקונסוליה היוונית. חלק מהמדינות שהעבירו את השגרירויות שלהן מירושלים, בחרו להשאיר בעיר את הקונסוליות, שאינן מחזיקות במעמד סמלי, ומשמשות בעיקר לנושאים תפעוליים. לכן גם היום אפשר לראות ברחבי קטמון מבנים עליהם מתנוססים דגלי מדינות כמו יוון ואיטליה, ושלטים בשפות שונות שמעטרים את הכניסות. נפנה ימינה ברחוב רחל אמנו ובמהרה נגיע לבית מספר 33 שנמצא משמאל. זהו בית צנוע בן שתי קומות, בו התגוררה במשך עשרות שנים הגברת רֵחַה פְרַיֵאר, מייסדת מפעל "עליית הנוער".

רֵחַה פְרַיֵאר הייתה יהודייה שהתגוררה בברלין עם בעלה וארבעת ילדיהם הצעירים. בשנת 1932 הגיעו אליה בדרך מקרה כמה נערים יהודים שפוטרו ממקומות עבודתם בשל מוצאם, וביקשו את עזרתה. פְרַיֵאר לא הכירה את הנערים, אך ביקורם הטריד את מנוחתה. אחרי שניסתה לסייע להם בדרכים שונות, הבזיק במוחה רעיון: "על הנערים להגיע לארץ ישראל, למשקי ההתיישבות העובדת, שם יוכשרו לעבודה ולחיים. לא ייתכן כי נוער יהודי... ילך לאיבוד אי שם, בשעה שהעם זקוק לו לשם מפעל חייו" (מתוך 'ישרש', ספר זיכרונותיה של רֵחַה פְרַיֵאר). כדי לממש את הרעיון פנתה פְרַיֵאר להנרייטה סאלד, מנהלת המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, אך נתקלה בהתנגדות. סירובה של סאלד לא עצר את פְרַיֵאר, והיא החליטה לפעול באופן עצמאי כדי להציל את הנערים. היא גייסה כספים, יצרה קשר עם התנועה הקיבוצית, ושכנעה 12 נערים ונערות לעזוב את משפחותיהם ולעלות לארץ ישראל. החבורה הראשונה הגיעה ארצה בסוף שנת 1932, וחבריה נקלטו במושב בן-שמן. הצלחה זו הביאה את רֵחַה פְרַיֵאר לעזוב את עיסוקיה הקודמים, ולפעול ללא הרף להצלת ילדי גרמניה היהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו בעלה של רֵחַה ושלושת בניה לאנגליה. למרות זאת היא נשארה בברלין עם בתה הקטנה עד סוף שנת 1940, איתרה נערים יהודים וסייעה להם לעלות ארצה. המוסדות הרשמיים הצטרפו בסופו של דבר לפעולות ההצלה, ואת פעולתם ניהלה הנרייטה סאלד ממקום מושבה בירושלים. רק בשנת 1941 הגיעו רֵחַה פְרַיֵאר ובתה מעיין לישראל. פְרַיֵאר שכרה דירה בבית לצדו אנו עומדים, וביקשה להמשיך את פעילותה מהמשרד שבירושלים. למרבה הפלא דחתה הנרייטה סאלד את בקשתה, והרחיקה אותה מפעילות הארגון שהיא עצמה ייסדה. במשך שנים רבות חסתה רֵחַה פְרַיֵאר בצילה של סאלד, ושמה נשתכח מהזיכרון הציבורי. רק בעקבות תביעה משפטית שהגישה בשנות ה-50, הוכרה רֵחַה פְרַיֵאר כמייסדת עליית הנוער. בזכותה ניצלו חייהם של יותר מ-7,000 נערים ונערות שעלו ארצה, והחלו חיים חדשים בקיבוצים ובמושבים. ברבות השנים הוענקו לרֵחַה פְרַיֵאר פרס ישראל על מפעל חיים, ותעודת דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, אך שמה עדיין אינו מוכר בציבור כפי שראוי שיהיה.

נמשיך ללכת ברחוב רחל אמנו, בין עצי ברוש ואורן שמקיפים את הבתים ומצלים על הרחוב. בתוך דקה נראה מימין חנות יד שנייה מיוחדת במינה שנחבאת תחת עצי איקליפטוס. ב'מוֹדַה - משפחה אחת' נאספות תרומות של בגדים, תכשיטים, ציורים, משחקים, אביזרי ביגוד וכלים, שנמכרים במחירים סמליים. כל ההכנסות מגיעות לעמותת "משפחה אחת", המחבקת ותומכת בנפגעי טרור ובני משפחותיהם. כדאי להיכנס אל החנות הססגונית, להסתובב בין בגדים בסגנון 'של פעם' וכלי בית מיוחדים, ולנוח בפינת ישיבה שפתוחה בימות הקיץ. לאחר מכן נחזור אל הרחוב, נפנה ימינה ונגיע לכיכר גדולה |5| אשר במרכזה ספסל וכמה עצים. בין העצים נבחין במצבת אבן, המנציחה את שמה של רֵחַה פְרַיֵאר, מייסדת עליית הנוער, סמוך למקום מגוריה. מימין לכיכר שוכן הסניף הראשי של עמותת "משפחה אחת", ואילו אנו נקיף את הכיכר משמאל ונפנה לרחוב בוסתנאי.

בעקבות כיבוש קטמון במלחמת העצמאות
ברחוב בוסתנאי שוררת אווירה נעימה ושקטה, וגם בו נותרו בתים רבים שנבנו בראשית ימיה של קטמון. זאת נוכל לדעת לפי שורת האבנים מעל החלונות, המסודרת בצורה שמזכירה מניפה או כתר. זהו עיצוב אופייני לתקופת המנדט, והוא מכונה בפי המדריכים בשם "הכתר הבריטי". שערי הכניסה לחצרות הבתים בצדו השמאלי של הרחוב, נותרו דומים לשערים המקוריים. בכל כניסה אפשר לראות שני עמודי אבן מאסיביים וביניהם שער מתכת, המעידים על עושרם של תושבי קטמון, בעבר ובהווה. נתקדם ברחוב בוסתנאי, נעבור ליד מבני שיכונים מוזנחים שנבנו אחרי קום המדינה, ונפגוש ברחוב חזקיהו המלך |6|. נפנה ימינה במעלה הרחוב, ואחרי דקה נראה מצד ימין מעדנייה קטנה ומיוחדת, Cohen's Deli שמה. מומלץ להיכנס פנימה, ליהנות מריח הגבינות הנישא באוויר, ולשבת למנוחה או לארוחת בוקר משובחת.


"כתר בריטי" מעל חלון ברחוב בוסתנאי

במעדנייה נמכרים מוצרי בוטיק איכותיים, והיא ידועה במבחר גבינות שבעליה מייבאים מארצות המקור שלהן. את המעדנייה פתחו בשנת 2012 שני אחים תושבי השכונה, באותו מקום בו שכנה עשרות שנים קודם לכן, חנות המכולת של סבא שלהם, יהודה כהן. יום אחד הגיעה אל 'המכולת של כהן' ילדה בת ארבע וחצי בשם זֹהר. "כהן שם לה בסל לחם, חלב, לֶבֶּן וחַלְוָה, ואחר כך הוא שאל: 'עוד משהו, ילדה'? 'כן', אמרה זֹהר, 'שתי גומות חן בבקשה'. כהן וכל האנשים בחנות התחילו לצחוק: 'את זה לא מוכרים בחנויות', הם אמרו לה. זֹהר חזרה הביתה עם לחם, חלב, לֶבֶּן וחַלְוָה, ובלי גומות חן". כך שילב הסופר מאיר שלו, שהתגורר קרוב לכאן, את חנות המכולת בספר הילדים האהוב "גומות החן של זֹהר". באיוריו הנפלאים של יוסי אבולעפיה אפשר לראות את הנקניקים והגבינות שנמכרו במכולת הקטנה, ואת דמותו החייכנית של סבא יהודה כהן, בעל המקום.

נצא מהמעדנייה ונמשיך ברחוב חזקיהו המלך. כעבור דקה נפנה בהזדמנות הראשונה ימינה, נעלה מעט, ונמצא את עצמנו בין שני מבנים תאומים. לכל מבנה יש שתי דלתות כניסה, גגון אבן ומעליו שורת שקעים, ואפילו החלונות שלהם ניצבים בדיוק אחד מול השני. בשונה מהבתים הפרטיים שראינו עד כה, מבנים אלה הכילו מראש כמה דירות. הדלת הראשונה בכל בית, הסמוכה לרחוב, הובילה לדירתו של בעל הבית, ודרך הדלת השנייה נכנסו אל כמה דירות שנועדו להשכרה. אם נרים את מבטנו גבוה יותר, נגלה בתוך עיגול אבן את האות M, סמלה של משפחת מוֹרְקוֹס, אותה פגשנו כבר בבית שהוזז ברחוב רחל אמנו. את הבתים הללו בנה אב המשפחה ג'וליא מוֹרְקוֹס עבור שני ילדיו שהיו מסוכסכים ביניהם. לצערו של ג'וליא עזב אחד הבנים את הבניין שמימין, והשכיר אותו לקונסוליה של עיראק. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוצבו בחזית הבניין שני משוריינים ירדניים, שנועדו להגן על הקונסוליה ועל שכונת קטמון כולה. מתקפה כבדה של גדוד מוריה גרמה למשוריינים לסגת, והבריחה את הנציגים העיראקים ששהו במבנה. כאשר הגיעו לכאן לוחמי ההגנה, הם מצאו את הבניין עזוב ונטוש, ובין קירותיו איתרו סליק נשק ותחמושת, דבר המלמד על שימושו של המקום בזמן המלחמה.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו

כעת נשוב לרחוב חזקיהו המלך, נפנה ימינה ונתקדם אל הבית הבא. כמו הווילות הקודמות שראינו, גם כאן אפשר להתרשם מעמודי האבן שבכניסה ומהבוסתן הרחב שבחזית. זהו ביתה של משפחת הירדני, משפחתה של מורת הדרך תמר הירדני, שהייתה שותפה לבניית סיור זה.

סיפור אישי – החיים בבית ליוואן מקורי בשכונת קטמון:
מפי תמר הירדני

הבית שלנו נבנה בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, על ידי משפחת דמיאני הקתולית, והיה בתחילה בן קומה אחת. מדובר בבית פאר עם מדרגות מניפה נהדרות, שתי בריכות דגים ועצי דקל בחזית. תקרות הבית גבוהות במיוחד, הרצפות עשויות "שטיח" ודלתות העץ כה איכותיות, עד שהן נראות כחדשות גם בחלוף כמעט מאה שנה. לב הבית הוא ה"ליוואן" - סלון גדול שסביבו נפרסים חדרים באופן סימטרי. זהו סגנון בנייה שהגיע מהתרבות המוסלמית, שבה הייתה לא פעם יותר מאשה אחת במשפחה. כל חדר שימש אשה עם ילדיה, והליוואן היה המרחב המשותף. במלחמת העצמאות נכבשה שכונת קטמון, וכמו שאר תושבי השכונה, גם משפחת דמיאני עזבה את הבית וברחה. הבית עבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובכל אחד מחדריו שוכנה משפחת פליטים מן הרובע היהודי. ברבות השנים נמכר הבית על דייריו לקבלן פרטי, ומאוחר יותר נקנה על ידי אבינו, יוסף חיים הירדני ז"ל, שדאג לפצות כל אחד מהדיירים על עזיבתו. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הופיע בפתח ביתנו איש מלווה בקצין צה"ל. הוא הציג עצמו כבן למשפחת דמיאני שגדל בבית לפני המלחמה, וביקש רשות לראות את הבית מבפנים. המפגש היה טעון אך מרתק. הוא סיפר לנו על ילדותו בבית ועל השכונה ולבסוף הביע תקווה שיהיה שלום, והוא יוכל לשוב ולקנות את הבית מידינו. בשנת 1993 הגבהנו את הבית בשתי קומות, תוך מאמץ לשמור על צביונו. הקפדנו למקם את החלונות במקביל לאלו שבקומה הראשונה, ולעצב את האבנים שמעליהם בסגנון 'הכתר הבריטי' המסורתי. כך הצלחנו להגדיל את שטח הבית, וגם לשמור על יופיו ואופיו המיוחד.


בית משפחת הירדני מרשים ביופיו

מיד אחרי בית משפחת הירדני נפנה ימינה לרחוב ביל"ו |7|, ונתחיל לעלות אל מנזר סן סימון שבראש הגבעה. נתקדם ברחוב השקט, בצל עצי אורן גבוהים, ובמהרה נגיע לפינת רחוב יורדי הסירה. על גג המבנה שמימין מוצבת אנטנת רדיו בצורת מגדל אייפל, פריט שהיה סמל הקידמה בתקופת המנדט הבריטי. נמשיך לעלות עוד כ-2 דקות, ונפנה שמאלה לרחוב חיל נשים |8|. נתקדם בין מבנים פשוטים, ובקצה הרחוב נפנה ימינה לרחוב החי"ש |9|. רחוב זה אמנם תלול יותר, אך במהרה נגיע לפינת רחוב מחלקי המים. במקום בו יושב בית בעל מרפסת עגולה, שכן עד חודש ינואר 1948 מלון בוטיק ערבי יוקרתי, שנקרא מלון סֶמִירַאמִיס.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, נטשו יהודים רבים את בתיהם בשכונות המרוחקות בדרום ירושלים, ובאזורים המעורבים ברחבי העיר. לעומתם, חיזקו ערביי קטמון את ההגנה על שכונתם, הציבו מחסומים ברחובות, וצלפו על השכונות היהודיות מגבעת המנזר הסמוכה. ראשי 'ההגנה' הבינו שכדי לשנות את המצב, עליהם להנחית מהלומה צבאית על ערביי קטמון. ההזדמנות הראשונה הגיעה ב-4 בינואר 1948. בשירות הידיעות של ההגנה התקבל מידע מודיעיני, לפיו שני המפקדים הערבים הבכירים באזור ירושלים, עַבֵּד אל-קאדר אל-חוסייני וסגנו אברהים אבּוּ-דָיַה, עתידים להיפגש באותו ערב במלון סֶמִירַאמִיס. היה זה לילה גשום וסוער במיוחד, ברחובות זרמו נחלי מים, אך לוחמי גדוד מוריה של ההגנה לא היססו. הם הגיעו אל המלון במכוניות שנראו כמו רכבי משטרה בריטים, מילכדו את המרתף בעשרות קילוגרמים של חומר נפץ, ונמלטו מהמקום. "הנפץ האדיר העיר את רוב תושבי קטמון. מחלון חדרו הסמוך ראה השומר שעתה זה שכב לישון, איך המלון מתרומם בקול שאון, ואחר-כך קורס ומתמוטט" (מתוך הספר 'ירושלים, ירושלים'). הפיצוץ הותיר אחריו הרס בלתי רגיל ומראות זוועה קשים. 60 אנשים נפצעו, ולא פחות מ-26 גופות הוצאו מבין החורבות. בין ההרוגים היו נשים וילדים, מנהלי המלון, וסגן הקונסול הספרדי בירושלים. לעומת זאת, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וסגנו, כלל היו לא במקום. ייתכן שהם עזבו את המלון בשעה מוקדמת יותר, או שכלל לא הגיעו אליו באותו ערב. הסוכנות היהודית מיהרה לגנות את הפיצוץ הנורא, ואילו דוד בן-גוריון נזף ביוזם המבצע מישאל שחם, ואסר עליו להוציא פעולות ללא אישור הדרג המדיני. יחד עם זאת, פיצוץ המלון אכן שינה את תמונת המצב באזור. עוצמת הנזק הפחידה את תושבי קטמון, וחלקם עזבו את בתיהם וברחו למזרח ירושלים. היה זה צעד ראשון וכואב בדרך לכיבוש שכונת קטמון.

אחרי הסיפור הקשה נמשיך אל גן סן סימון, שם נשלים את קורות השכונה במלחמת העצמאות. לשם כך נפנה שמאלה לרחוב מחלקי המים, ונתקדם בין בתים פשוטים לווילות מרשימות. כעבור 4-3 דקות נגיע לקצה הרחוב וניכנס לגן יפה |10|, במרכזו מדשאה רחבה, ומאחוריה גדר אבן ועצים גבוהים. מאחורי הגדר מסתתר מנזר סן סימון, בשמו נקרא הגן. נחצה את המדשאה, ניגש אל השער האחורי של המנזר, ונפנה לפניו שמאלה בשביל אספלט. נקיף את המנזר מצדו הדרומי, ומדי פעם נציץ מעבר לגדר על הכיפה הכסופה של הכנסייה, ועל מגדל הפעמונים הקטן שמתרומם מעליה. נמשיך בשביל שמקיף את גדר האבן ומתעקל ימינה, ובתוך דקה נגיע לכניסה הראשית של המנזר |11|. המקום פתוח רק לצליינים, ולכן נוכל ללמוד עליו רק מבחוץ. סמל ה'טאפוס' שמופיע על משקוף הכניסה, מלמד שזהו מנזר יווני-אורתודוכסי, ועל השלט הכתוב ביוונית כתוב שהוא מוקדש לשמעון (סימון) הקדוש. במסורת הנוצרית נחשב שמעון לראשון שהכיר במשיחיותו של ישו, עוד כשהיה תינוק. מקום מגוריו וקברו של שמעון זוהו כאן, ולכן לאורך הדורות הוקמו כאן מנזרים שהוקדשו לו. כפי שסיפרנו בתחילת הסיור, מנזר זה הוא שהעניק לשכונת קָטַמוֹנִיס את שמה – השכונה שליד המנזר. אם נביט לצדו השני של השביל, נראה שגם על המבנה ממול מוטבע סמל הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. זה היה מעון הקיץ של הפטריארך היווני ניקודאמוס, והוא נבנה כאן בשנת 1890, עוד לפני שהוקמה שכונת קטמון. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, גר כאן המשורר הדגול שאול טשרניחובסקי, שהיה נשוי לאישה יוונייה. הוא בילה עמה את שנותיו האחרונות, ונפטר בשנת 1943. חמש שנים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העצמאות, השתלטו על המנזר ערביי קטמון בראשות אברהים אבּוּ-דָיַה. באותם ימים לא היו עדיין עצים על הגבעה, וממגדל הפעמונים צלפו הערבים לכל עבר. יתר על כן, שכונת קטמון וגבעת המנזר הפרידו בין גוש השכונות היהודי במרכז העיר, לבין שלוש שכונות יהודיות וקיבוץ ששכנו דרומה מכאן: מקור חיים, תלפיות, ארנונה ורמת רחל. להנהגת היישוב היה ברור, שכדי ליצור רצף יישוב יהודי בירושלים ולהציל את השכונות הדרומיות, יש לכבוש את שכונת קטמון, ובראש וראשונה את גבעת המנזר. כדי לספר על הקרב נתקדם בשביל הסלול, ובהזדמנות הראשונה נפנה ימינה לשביל שממשיך להקיף את המנזר. במהרה נגיע למדשאה נוספת, נחצה אותה וניגש אל האנדרטה שמאחוריה. האנדרטה מעוצבת בצורת תעלת מגן חפורה, ומאחוריה לוח זיכרון ל-18 הנופלים בקרב הקשה.את סיפור הקרב במלואו תוכלו לקרוא בסיור "מגש הכסף של ירושלים". כאן נספר את עיקרי הדברים.


אנדרטה לזכר הנופלים בקרב על מנזר סן סימון

המשימה המורכבת של כיבוש המנזר הוטלה על גדוד 'הפורצים' של הפלמ"ח. ניסיון ההתקפה הראשון נהדף על ידי הערבים, ואילו הניסיון השני נערך בלילה שבין 30-29 באפריל 1948, במסגרת מבצע "יבוסי". בקרב עקוב מדם ותוך גילויי גבורה רבים, הצליחו לוחמי גדוד "הפורצים" לכבוש את המנזר. אך במהרה גילו כי הם מכותרים ומוקפים אלפי לוחמים ערבים. במשך שעות ארוכות הסתערו הערבים על חומות המנזר, התישו את לוחמי הפלמ"ח, והסבו להם אבידות כבדות. ככל שנקפו השעות עלה מספר הנפגעים היהודים, וגם התחמושת הלכה ואזלה. למפקדים היה ברור כי אם הכוח לא ייסוג במהרה, כולם ייהרגו. אך כיצד ניתן לבצע נסיגה כאשר רוב הכוח נפגע? "אפילו אם נקצה רק שני לוחמים לכל אלונקה, נזדקק לשם כך לכשבעים בחורים, מבלי שלקחנו את החללים שלנו איתנו. ומי יישאר לתת חיפוי לשיירה הארוכה והאיטית?", כך כתב מפקד הפלוגה אורי בן-ארי בזיכרונותיו. "ידענו כי קיים רק פתרון אחד, פתרון איום ונורא ובלתי מתקבל על הדעת". הברירה המחרידה הייתה למיין את הפצועים, ולהותיר מאחור את הפצועים קשה שאינם יכולים לסגת בכוחות עצמם. המשימה הוטלה על החובש אברהם קלאר, ניצול שואה מאושוויץ, שנאלץ למיין מי לחיים ומי למוות. הכוח השאיר רימונים בידי כמה מהפצועים שנותרו מאחור, כדי שהם יוכלו לפוצץ את עצמם יחד עם הערבים, כאשר אלו יפלשו למנזר. רגע לפני שהחלה הנסיגה, התפרץ לחדר בני מרשק, קצין החינוך הלוחם של החטיבה, שנפצע קודם לכן בפיו. הוא הסיר את התחבושת מעל לסתו המרוסקת, וקרא: "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב. אמנם הם רבים מאתנו, אך מאז ומתמיד ידענו כי אנו איתנים מהם. אם נחזיק מעמד עוד קצת, סופם להישבר!". ואכן, לפתע התעורר מכשיר הקשר התקול, ובישר כי הערבים נסוגים ונמלטים מהמקום. כפי שאמר בני מרשק, גם הם ספגו אבידות כבדות, וכאשר ראו כי לוחמי הפלמ"ח אינם נכנעים, הם נסוגו. בעקבות נסיגת הכוח הערבי נטשו שאר תושבי קטמון בחיפזון את בתיהם. בחלק מהבתים מצאו אחר-כך הלוחמים פתיליות בוערות עם סירים על האש, ושולחנות שהיו ערוכים לארוחת הערב. בעקבות כיבוש גבעת המנזר נכבשה שכונת קטמון, וכך נוצר רצף של יישוב יהודי בין מרכז ירושלים לחלקה הדרומי.

משכונת פליטים לשכונה קהילתית
בתום סיפור הקרב המרגש נוכל לשבת למנוחה במדשאות הגן. בשעות הבוקר המקום שליו, ואילו בשעות אחר הצהרים ובימי שבת הוא הומה אדם ומלא משפחות עם ילדים. לאחר מכן נרד מצדה השני של האנדרטה, נחצה את המדשאה ונפנה שמאלה לרחוב מחלקי המים |10|. נחזור באותה דרך בה הגענו, ובתוך דקה נפנה שמאלה לרחוב החי"ם. נעלה במתינות, ובמהרה נפנה ימינה לרחוב השיירות |12|. זהו רחוב שקט ומרוצף אבנים, ובו נחזור לחוש את השלווה ששורה בשכונה. כעבור חצי דקה נחפש מצד שמאל שער מתכת, מאחוריו מסתתרים חצר מטופחת ובית ערבי יפהפה. מכיוון שמדובר בבית פרטי, אפשר רק להציץ עליו לזמן קצר, ולהתרשם מהכניסה המקושתת ומן הכותרות המעוצבות של העמודים.

זמן קצר אחרי כיבוש קטמון, נפל הרובע היהודי בידי הירדנים. מרבית הגברים נלקחו בשבי, ואת הנשים והילדים פינו לירושלים המערבית. מכיוון שבתי קטמון עדיין עמדו ריקים, שוכנו בהם משפחות פליטי הרובע. לכל בית מפואר שכזה הוכנסו כמה משפחות, שהתגוררו כל אחת בחדר נפרד. הפער בין הצפיפות והדלות שאפיינו את הרובע היהודי, לבין העושר של בתי קטמון, היה בלתי נתפס עבור פליטי הרובע. "נמצאנו ברחוב אספלט חדש, שמשני צדדיו ניצבו בתי אבן מרהיבים ביופיים, מוקפים גינות נהדרות שכמותן לא ראינו מימינו", מספרת פועה שטיינר, ילדה שפונתה מהרובע היהודי, בספרה 'מתוך ההפיכה'. "מעולם לא ראינו בית יפה כל-כך! שני חדרים נאים, מטבח מרווח... מצאנו את עצמנו בתוך חדרון, שקירותיו היו מכוסים מן המסד ועד הטפחות באריחים תכולים קטנים ומבריקים. על רצפת החדר היה קבוע מין כיור ענקי כעין בריכה... איזה עושר! אמבטיה! אפילו לא ידענו שקיים דבר כזה. בעיר העתיקה נהגנו להתרחץ תוך עמידה על גבי גיגית הכביסה, כשאנו יוצקים על עצמנו מים מתוך דוד גדול...". כשאנו עומדים בכניסה לחצר יוקרתית שכזו, אפשר לדמיין את התחושות שליוו את המשפחות שהגיעו לכאן בחודשים מאי-יוני 1948, כשהן נטולות רכוש ועמוסות דאגה ליקיריהם השבויים.

נמשיך להתקדם ברחוב השיירות, ואחרי זמן קצר נפנה שמאלה לרחוב החי"ש |13| ונעלה בו במתינות. מיד נראה מימין את "השטיבלך" - בית כנסת מיוחד במינו, שנוסד כבר בשנת 1948 על ידי פליטי הרובע היהודי. הגברים שבינינו יוכלו להיכנס לבית הכנסת המחולק לארבעה אולמות תפילה, שבכניסה לכל אחד מהם מוצב שעון דיגיטלי, המציג את שעת המניין הבא. בכל יום מתפללים בחדרי השטיבלך למעלה מאלף אנשים מכל הזרמים והעדות, וכמעט בכל רגע נתון אפשר למצוא בו מניין שמתפלל שחרית, מנחה או ערבית. המניין הראשון מתכנס כבר בשעת בוקר מוקדמת, ואילו האחרון מתקיים בחצות הלילה. כדאי לשבת לצד שולחן בחצר הרחבה, ולהתבונן באנשים שעוצרים כאן לתפילה. לאחר מכן נצא חזרה אל הרחוב, נפנה ימינה, ונגיע אל רחוב המצור. משמאל עומד בית חד קומתי, שמחופה גג רעפים. זהו אחד הבתים הבודדים בשכונה, ששמרו עד היום על המראה המקורי שלהם. אפשר להקיף את הבית ולהתרשם ממנו, ולאחר מכן לפנות ימינה במורד רחוב המצור. כעבור דקה כדאי לעצור ליד בית מספר 4, ולהתפעל מעצי הדקל התמירים, משער האבן שבכניסה, ומהמרפסת בעלת המעקה המעוטר. בית זה אמנם דומה מאוד לבתים המקוריים של קטמון, אולם הוא נבנה רק בשנת 1986 על ידי קבלן יהודי, שביקש לחקות את הסגנון הערבי שמאפיין את בתי השכונה. עדות לכך אפשר למצוא בקשת שמתחת למרפסת, בתוכה חקוק תבליט של כפות ידיים נישאות בברכת כהנים. נמשיך לרדת ברחוב השקט עד קצהו |14|, נפנה ימינה ברחוב המשוריינים, ומיד שמאלה ברחוב השיירות |15|. בתוך רגע נרים את מבטנו, ונראה אנטנת אייפל שנייה להיום, שבולטת מעל בית הכנסת שמשמאל. אם נביט ימינה, נראה כמה מבני שיכונים שחריגים בנוף השכונה. נפנה ימינה אל שביל אבנים צר שמוביל לרחוב השיירות 3, נרד בין השיכונים, ונהנה מהצמחייה הרבה שעוטפת את השביל, ומפינות ישיבה שמטפחים התושבים.

כמה חודשים לאחר תום מלחמת העצמאות, החל משרד השיכון לבנות שיכונים בשטחים הפתוחים שבין בתי שכונת קטמון. מבנים אלה נועדו לקבוצות עובדים ופקידים שרכשו את הדירות במרוכז, שילמו עליהן מחירים זולים, ופרסו את התשלומים על פני עשרות שנים. כך נבנו שיכונים לעובדי עיריית ירושלים, חברת החשמל, משרד החוץ ועוד. אל השיכונים נכנסו משפחות ברמה סוציו-אקונומית בינונית ומעלה, והם אחראים לעובדה ששכונת קטמון לא הפכה לשכונת עוני, כמו שכונות אחרות בעיר. התושבים הוותיקים שגרים עד היום בשיכונים, מספרים על היחסים המורכבים ששררו בין האוכלוסיות השונות שהתגוררו בשכונה. "כל משפחה הגיעה מרקע שונה, ולא כולם הסתדרו אחד עם השני", מספר יהושע בן ה-73, שגדל ברחוב השיירות. "אך עבורנו הילדים זו הייתה חגיגה לגדול כאן. רצנו יחד בדרכי העפר התלולות, טיפסנו על עצים וקטפנו דובדבנים, ועל הדרך למדנו להכיר את אופיים השונה של חברינו". יהושע מוסיף ומספר, שבאותם ימים היה חשוב לעיריית ירושלים לשוות לשכונה אופי עברי. פרנסי העירייה ביקשו לשנות את שם השכונה מקטמון ל'גונן', אך שם זה לא 'תפס', ונותר כתוב בעיקר על השלטים ובמפות. שמות הרחובות לעומת זאת, נקלטו היטב בפי התושבים. אולי שמתם לב לעובדה שרחובות רבים בקטמון נקראים בשמות הלקוחים ממלחמת העצמאות ומן הקרב על ירושלים, ומשווים לה אופי לאומי וציוני.


רחוב הל"ה בשנות ה־50 של המאה שעברה

נמשיך לרדת בשביל, ובמהרה נגיע לרחוב הל"ה |16|. נפנה שמאלה, נתקדם במורד הרחוב ונשווה בדמיוננו כיצד הוא היה נראה באותן שנים. תמונה שצולמה ברחוב זה בשנת 1950 תעזור לנו לדמיין את התנועה הסואנת שעברה בו באותן שנים: מכונית שרד יוקרתית, ילד שסוחב עגלת עץ, ולצדם איש שמוביל פרה הולנדית. כיום זהו אחד הרחובות המרכזיים בשכונה, והוא סואן יותר מהרחובות האחרים בהם סיירנו. לכן ניפרד ממנו בצומת הקרוב |17|, ונפנה שמאלה לרחוב צר שמתאים להולכי רגל בלבד. נעלה במתינות, נפנה ימינה לרחוב הפורצים, וכעבור 3-2 דקות נגיע למפגש עם רחוב כובשי קטמון |18|. מצד שמאל, ממש לפני הצומת, נמצא בית מלאכה קטן ומיוחד. בין כלי מיתר וכלי עבודה, נפגוש את לב סטרינקובסקי.

לב הוא איש שקט וחביב, שעלה ארצה לפני עשרות שנים מברית המועצות. בצעירותו למד לב לנגן בכינור ואף השלים שני תארים במוסיקה, אך תמיד רצה לעסוק במלאכת כפיים. כאשר הגיע לירושלים, נקרתה בדרכו הזדמנות לעבוד במפעל קטן לבניית כלי קשת. הוא התאהב במקצוע, וכעבור כמה שנים פתח את בית המלאכה הקטן שלו בשכונת קטמון. "כינור וקלרינט הם כלים של יהודים, כי הם מדמים קול של בכי", מספר לב בהומור. "וברצינות - רוב הכנרים הגדולים בהיסטוריה היו יהודים. אני זוכר איך הכנר הדגול אייזיק שטרן היה מבקר כאן בחנות באופן קבוע, ולפעמים היה נותן לי לתקן את אחד הכינורות שלו", הוא מספר בגאווה. גם היום ממשיכים נגנים רבים, מורים למוסיקה וסטודנטים, לבקר בבית המלאכה של לב, ומפקידים בידיו את האוצר היקר להם מכל. לב מתקן לא רק כינורות, אלא גם כל כלי מיתר אחר שעולה על דעתכם. קירות החנות הקטנה עמוסים בכלים מיוחדים, ביניהם אפשר למצוא בוזוקי, ויולות, מנדולינות ואפילו טומבללייקה משולשת. לב ישמח לספר לכם על עבודתו הייחודית, וללמד אתכם דבר או שניים על הכלים השונים.


לב סטרינקובסקי עובד בבית המלאכה הקטן שלו |18|

בתום הביקור בבית המלאכה המיוחד נצא החוצה, ונפנה שמאלה לרחוב כובשי קטמון |18|, בדרכנו לתחנה האחרונה בסיור. בתוך כחצי דקה נגיע לרחוב הפלמ"ח, נחצה את הכביש ונפנה שמאלה. נחלוף על פני סניף של בנק הפועלים, ומיד אחריו נפנה ימינה לרחוב חביבה רייק |19|. נעלה בתלילות אל אחת הנקודות הגבוהות בשכונה, המכונה גבעת שאהין על שם אחד מבעלי הבתים ששכנו עליה. במהרה נפנה שוב ימינה בכביש צר שהופך לשביל סלול, ונגיע אל בוסתן ברודי |20|, גינה קהילתית יפה ומטופחת, שהוקמה על ידי תושבי השכונה. נשב על ספסל מוצל בין עצי פרי, צמחי תבלין ושלל פרחים צבעוניים, ונספר על המקום הקסום.

גבעת שאהין מספרת בקצרה את סיפורה של שכונת קטמון, מתקופת המנדט ועד ימינו. על הגבעה שכנו כמה בתים יוקרתיים, ששימשו במלחמת העצמאות כעמדות ירי. מראש הגבעה צלפו הערבים על בתי שכונת קרית שמואל שבנויה על מורדותיה, והיא הפכה לנקודה אסטרטגית בקרב על השכונה. לכן במקביל לכיבוש מנזר סן סימון, השתלטו לוחמי ההגנה גם על הגבעה הזו, ופוצצו את הבתים שהיו עליה. אל הבתים ההרוסים נכנסו כמה משפחות שפונו מהרובע היהודי, אך למרבה ההפתעה הן לא זכו לשקט. גבעת שאהין הופגזה כמה פעמים על ידי הירדנים, ותושביה החדשים נאלצו לעזוב את בתיהם פעם נוספת. רק עם תום המלחמה שב השקט למקום, ובמקום הבתים החרבים נבנו כאן כמה שיכונים. בין השיכונים נותרה חלקת אדמה ריקה, שהייתה מוזנחת כל השנים. בראשית שנות ה-2000 פנו תושבי האזור לעיריית ירושלים, וקיבלו אישור להפוך את החלקה העזובה לגינה קהילתית. יחד נטעו התושבים עצים, שתלו פרחים, ובהמשך הוסיפו גם ירקות וצמחי תבלין. בתוך זמן קצר הפך השטח העזוב לגינה פורחת, המשמשת פינת מרגוע לכל מי שעובר בסביבה. את הגינה מטפחים התושבים עצמם בימי עבודה מרוכזים, וכך הם זוכים להכיר את השכנים שלהם, לעבוד את האדמה יחד עם הילדים, וליצור סביבה נעימה יותר. המקום המיוחד ממחיש בצורה נהדרת את אופייה של שכונת קטמון בימינו, שכונה כפרית-קהילתית בלב העיר.

בגינה הקהילתית מסתיים סיורנו. נחזור באותה דרך אל רחוב חביבה רייק וממנו אל רחוב הפלמ"ח, שם ממתינה לנו המכונית. מי שלא השאיר כאן מכונית נוספת, יפנה שמאלה ברחוב הפלמ"ח, ימינה במורד רחוב כובשי קטמון, ואחרי 7-5 דקות יגיע לכיכר רֵחַה פְרַיֵאר |5|. מכאן פונים שמאלה לרחוב רחל אמנו, ובמהרה מגיעים אל המכונית שממתינה לנו סמוך לנקודת ההתחלה של הסיור.

לחץ/י כאן להדרכת וידאו


בוסתן ברודי |20|, גינה קהילתית שלווה ונעימה

מידע שימושי
השגרירות הנוצרית הבינלאומית
טלפון: 02-5399700.
שעות פתיחה: בימים ב-ו, בתיאום מראש.
כניסה: ללא תשלום.

מוֹדַה יד שנייה
טלפון: 054-5636161.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 18:00-10:00. ביום ו בין השעות 15:00-10:00.
כניסה: ללא תשלום.

Cohen's Deli (כהן'ס דלי)
טלפון: 02-5719050.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 19:30-07:30. בקיץ פתוח עד מאוחר יותר. ביום ו בין השעה 07:30 עד כשעה וחצי לפני כניסת השבת.
כניסה: הזמנת אוכל בתשלום.

לב סטרינקובסקי, בונה כינורות
טלפון: 02-5666680.
שעות פתיחה: בימים ב-ה, בין השעות 17:00-09:00. ביום ו בין השעות 13:00-09:00.
כניסה: ללא תשלום.

 

המסלול מופיע בסדרת
לכל אחד ירושלים - 50 מסלולי סיור בירושלים
ויה דולורוזה... נושאי הצלב ברובע המוסלמי - בעקבות דרכו האחרונה של ישו, ברובע המוסלמי הססגוני

לרכישת הסדרה לחץ/י כאן

 

מסלולים נוספים באיזור
Map
דרגת קושי
דרגת קושי
קלה - בינונית.
משך הטיול
משך הטיול
4-3 שעות.
אורך המסלול
אורך המסלול
כ-3.5 קילומטר.
עונה מומלצת
עונה מומלצת
בימים ב-ו, משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות הערב.
סוג המסלול
סוג המסלול
חד כיווני.
רחצה במים
רחצה במים
אין.
מידע שימושי:

השגרירות הנוצרית הבינלאומית
טלפון
: 02-5399700.
שעות פתיחה: בימים ב-ו, בתיאום מראש.
כניסה: ללא תשלום.

מוֹדַה יד שנייה
טלפון: 054-5636161.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 18:00-10:00. ביום ו בין השעות 15:00-10:00.
כניסה: ללא תשלום.

Cohen's Deli (כהן'ס דלי)
טלפון: 02-5719050.
שעות פתיחה: בימים א-ה, בין השעות 19:30-07:30. בקיץ פתוח עד מאוחר יותר. ביום ו בין השעה 07:30 עד כשעה וחצי לפני כניסת השבת.
כניסה: הזמנת אוכל בתשלום.

לב סטרינקובסקי, בונה כינורות
טלפון: 02-5666680.
שעות פתיחה: בימים ב-ה, בין השעות 17:00-09:00. ביום ו בין השעות 13:00-09:00.
כניסה: ללא תשלום.