
סיפורה של גבעת התנ”ך
גבעת התנ”ך ממוקמת על קו פרשת המים הארצי. כל טיפת גשם שיורדת בשוליה המזרחיים של גבעת התנ”ך זורמת לגיא בן-הינום ולים המלח, וכל טיפה שנופלת בצידה המערבי זורמת לנחל רפאים ולים התיכון. מיקומה האסטרטגי של הגבעה בא לידי ביטוי כבר בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל: “וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה, אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה” (יהושע ט”ו, ח). גיא בן-הינום שימש קו גבול ברור בין שבט יהודה לשבט בנימין, כאשר בני יהודה קיבלו את השטח שמעברו הדרומי והמערבי, ושבט בנימין את הנחלה שמצפון וממזרח לו. הגבול עבר ב”כתף היבוסי”, היא עיר דוד עליה שכנה ירושלים באותם ימים, ומשם עלה מערבה אל ראש ההר שמפריד בין גיא בן-הינום לעמק רפאים.
גבעה זו עליה אנו נמצאים, היא המקום המתאים ביותר להר שמוזכר בתיאור הטופוגרפי המפורט של גבולות השבטים, וסביר להניח שכאן עבר קו הגבול בין השבטים. ייתכן שהקשר מקראי זה הביא את דוד בן-גוריון ליזום את הקמת ‘בית התנ”ך העולמי’ על הגבעה, בשנת 1970. באותה תקופה שימש בן-גוריון כנשיא החברה לחקר המקרא בירושלים, והמרכז שתכנן להקים יועד להיות מרכז עולמי ללימוד התנ”ך. בסופו של דבר התכנית נגנזה, וכל שנותר ממנה הוא שמה של הגבעה – גבעת התנ”ך.