“בארץ אהבתי השקד פורח”? או ש… “השקדיה פורחת ושמש פז זורחת”?
איך נכון לקרוא לעצים שפורחים בלבן בכל חורף? ננסה לספר ולהבין.
עץ השקד הוא עץ ותיק בארצנו, ולמרות זאת הוא לא זכה להיכלל בשבעת המינים. העץ ופירותיו מוזכרים במקרא מספר פעמים בשם שקד או לוז, כמו למשל כאן: “קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים” (בראשית מג, יא). בשונה מעצים או צמחים אחרים, אין מחלוקת על הזיהוי ההיסטורי של השקד, שכן יש לו מקבילות גם בלשונות שמיות עתיקות. השם שקד (בהטיות השונות שלו) שימש בעת העתיקה לא רק כשם של עץ, אלא אפילו כשם פרטי, כפי שהתגלה בכתבים עתיקים בעיר אוגרית שבסוריה, בהם מוזכר השם ת’קדי.
דרך אגב, בגרמנית ‘שקד’ זה Mandel, ובתיווך היידיש התגלגל שם זה לכמה שמות משפחה שכולנו מכירים, כמו מַנדל, מַנדלבאום (עץ השקד), מַנדלבליט (פריחת השקד), מַנדלצווייג (ענף השקד) ועוד.
איזכור מפורסם נוסף של השקד במקרא, מופיע בספר ירמיהו: “וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ” (ירמיהו א, יא–יב). תכונת השקדנות של עץ השקד באה לידי ביטוי בכך שהוא ממהר להוציא ציצים ופרחים לפני שהוא מתכסה בעלווה, והוא כמובן הראשון מעצי הפרי הנשירים שפורח. גם בספר קהלת מסמל עץ השקד דבר שממהר להגיע, ובמקרה זה משל לזִקנה הקופצת על אדם (אולי גם בשל פריחתו הלבנה): “וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ” (קהלת יב, ה).
בשל כך, זכה השקד להיות המלך הבלתי מעורער של ט”ו בשבט – ראש השנה לאילנות (גם אם בפועל, בדרך כלל רוב עצי השקד פורחים רק במהלך חודש אדר…).
לא פלא שהשיר המפורסם של ט”ו בשבט שכולנו מכירים הוא: “השקדיה פורחת, ושמש פז זורחת, צפורים מראש כל גג, מבשרות את בוא החג…”.
אבל ממתי הפך השקד לשקדיה? מי אחראי לחידוש הלשוני הזה?
מסתבר שכבר בשנת 1920, כתב המשורר לוין קיפניס שיר, בו השתמש לראשונה במילה “שקדיה”: לְשָׁנָה טוֹבָה, שְׁקֵדִיָּה! לְשָׁנָה טוֹבָה, שְׁקֵדִיָּה! וְיִתֵּן לָךְ אֱלֹהִים: גֶּשֶׁם טוֹב, שֶׁפַע טַל, שֶׁמֶשׁ אוֹר, רוּחַ קַל!
בתוך זמן קצר התקבל השם שקדיה, והופיע בשירי ילדים נוספים (חמישה עשר בשבט של יחיאל הלפרין ב-1927, ו- “השקדיה פורחת” שכבר הזכרנו של ישראל דושמן). מה שמעניין, הוא שלוין קיפניס בחר להוסיף לשקד את הסיומת “יה” ולא רק סיומת של האות ה, כפי שעשה בשאר עצי הפרי שמופיעים באותו שיר (תאנה, תמרה, חרובה). אולי אולי מה שהשפיע עליו, הוא הדמיון המסוים של פריחת השקד לזו של עץ הדובדבן, והנסיון לדמות אותו לכינוי שהצמיד חיים נחמן ביאליק לדובדבן – “לבלבו בגן העצים, הדֻּבְדִּבְנִיָּה הלבינה” (בשיר “קומי צאי”). ואולי זה פשוט התחרז לו בצורה קולחת יותר.. מי יודע (-:
מה שבטוח הוא, שקצת יותר מ-100 שנים אחרי, השם “שקדיה” תפס והתקבע כשמו של עץ השקד, לא רק בפי הילדים. אמנם עוד לא פגשנו ילדה שנקראת שקדיה (אולי גם זה עוד יקרה ☺️), אבל כולנו מחפשים היכן ניתן לראות שקדיות בפריחה ולא היכן ניתן למצוא עצי שקד פורחים… זהו כוחם של שירי ילדים – לעצב שפה ומציאות.
